<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מבוי שהוא סתום משלש צדדיו ודופן רביעי(ת) פרוץ כולו, הרי זה רשות היחיד מן התורה ומותר לטלטל בכולו. אבל חכמים אסרו לטלטל בו בארבע אמות עד שיעשה בדופן רביעי שהוא פרוץ לחי או קורה, שיהיה לו היכר בדבר ולא יתחלף [לו] ברשות הרבים. קורה זו מניחה בכתלי המבוי מכותל לכותל. ואם היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה הרי היא כאילו אינה, וצריך למעט גובהה עד שלא יהיה החלל שהוא מן הקורה ועד קרקע המבוי יותר מעשרים אמה. ואמות הללו כל אמה היא בת ששה טפחים מצומצמות. בין שהוריד הקורה למטה, בין שהגביה קרקע המבוי עד שלא יהיה החלל שבין הקורה לקרקע יותר מעשרים אמה, הרי זה כשר ומותר לטלטל בכולו, ואם הגביה הקרקע שתחת הקורה ברוחב טפח דיו.
מבוי שהוא רחב יותר מעשר אמות ימעט רחבו עד עשר, שכל פרצה שהיא יותר מעשר אמות בין במבוי בין בחצר ואע"פ שלא נפרץ כל הדופן במלואו אלא נשארו לו גיפופין מכאן ומכאן. ואם לא היתה הפרצה יותר מעשרה אינה אוסרת, ואע"פ שהוא פרוץ הדופן במלואו, ובלבד שיעשה פס ארבעה לחצר ולחי או קורה למבוי, והוא שהיה סתום (מכל) [משלשת] צדדיו כמו שביארנו.
<h2>דף ג.</h2>
היתה הקורה למעלה מעשרים אמה והיו מתוקנין שם קיני עופות, או שהיו שם כלונסות שלארז יפים שדרך בני אדם להסתכל בהם מפני תיקון שלהם, הרי זה אינו צריך למעט וניתר המבוי בקורה זו, לפי שאדם מסתכל בה על ידי אותם הקינים או על ידי אותם התקונים ויש בה משום היכר.
<h2>דף ה.</h2>
היתה הקורה נמוכה, עד שלא היה החלל שמן הקורה ועד קרקע המבוי עשרה טפחים, הרי זה כאילו אינה, וצריך להגביה הקורה או לחוק בקרקע המבוי עד שיהא בין הקורה לקרקע חלל עשרה טפחים. וצריך לחוק בקרקע [המבוי] עד משך ארבע אמות באורך המבוי, שאין אורך המבוי פחות מד' אמות. ואמות הללו נמדדין באמה בת ששה טפחים מרווחים.
מבוי שנפרץ הדופן שלו סמוך לפתחו, אם נשאר בדופן ד' טפחים מן הפירצה ועד הפתח, שיהא בו לחי או קורה, הרי זה מותר, ובלבד שלא תהא הפרצה יותר מעשר אמות. ואם לא נשאר [בו] מן הפרצה עד הפתח ארבעה טפחים, אם היתה הפרצה [פחות משלשה טפחים מותר, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד. ואם היתה פירצה] ג' טפחים אסור, הואיל ואין [מן] הפרצה עד הפתח ארבעה טפחים בטל הפתח הזה ואינו ניתר בלחי וקורה. מבוי עקום, שהוא נכנס בו דרך פתחו והולך עד סוף המבוי ומעקם והולך למקום אחר, כצורת אות דלת כזה, הרי הוא כמבוי מפולש משני צדדין, שהרי העקמומית אינה סתומה, וצריך לעשות בעקמומית צורת פתח ולחי או קורה [מצדו זה ולחי או קורה] מצדו האחר, כדין כל מבוי מפולש שצריך צורת [פתח] מכאן ולחי או קורה מכאן.
אי זה הוא מבוי הניתר בלחי או קורה, כל שארכו יתר על רחבו אפילו כל שהוא שפתחו קצר. אבל אם [היה] רחבו יתר על ארכו, או שהיה ארכו כרחבו, הרי זה תורת חצר עליו ואינו ניתר עד שיעמי' בראש הדופן פס שהוא רחב ד' טפחים וגבוה עשרה טפחי', או לחי משהו בראש הדופן האחד ולחי משהו בראש הדופן השיני. ואע"פ שהיה ארכו יתר על רחבו, צריך שיהיו שתי חצירות פתוחות לתוכו או יותר [וכל חצר פתוחות לו שתי בתים או יותר]. ואם אין בתים פתוחות לחצירות וחצירות פתוחות למבוי בעניין זה אינו נידון כמבוי והרי הוא כחצר שצריך פס ארבעה מרוח אחת או פס כל שהוא משתי רוחות, ואע"פ שהיה המבוי קצר ואין פתחו רחב ד' טפחים צריך תיקון לחי או קורה, כמבואר בקונטרס הראייות.
לחי הבולט מדופנו שלמבוי ומשוך כנגד פתחו, אם היה פחות מארבע אמות נידון משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו, ואם היה ארבע אמות כשיעור משך המבוי אינו נידון משום לחי וצריך לחי להתירו. ואותו לחי אחר מעמידו סמוך לדופן האחר, ואם בא להעמידו סמוך לדופן הבולט מרחיבו או מקצרו יותר מן הדופן, או עושה יותר גבוה או יותר נמוך כדי שיהא ניכר שהוא לחי, ולא יהיה נראה מן הדופן עצמו. בד"א שצריך לחי אחר במבוי שהוא רחב יותר משמונה אמות, אבל אם הוא פחות משמונה [אמות] אין צריך לחי אחר, לפי שאותו הבולט שהוא ארבע אמות הוא רבה על הפרוץ הנשאר בפתחו שלמבוי, וכל מקום שהעומד מרובה על הפרוץ הרי הוא כ[אילו כולו] סתום. וכן אם היה רוחבו שלמבוי ח' אמות בצמצום, [ניתר] באותן ד' אמות הבולטין, לפי שהעומד הוא כפרוץ ופרוץ כעומד מותר. וכן אם היה הלחי מושך עם אורכו שלדופן, אם היה פחות מד' אמות נידון משום לחי [ואין צריך לחי אחר להתירו], ואם היה ד' אמות [אינו] נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו.
<h2>דף ו.</h2>
וכן מבוי הסתום משלש צדדיו בצפונו ובדרומו ובמערבו, ונפרץ כותל דרומי סמוך למערב עד שלא נשאר ממנו אצל דופן מערבי כלום, הרי פרצה זו כדין עקמומית מבוי מעוקם. ואם היו הרבים בוקעין דרך אותה פרצה, צריכה צורת פתח כדין מבוי עקום, והוא שהיתה פרצה זו ארבעה טפחים או יותר. ו[אם] אין הרבים בוקעין דרך אותה פרצה, כגון שהיה פרוץ למקום מטונף וכיוצא בזה, שאין דרך לרבים לעבור שם, הרי פרצה זו מותרת, ובלבד שלא תהיה יותר מעשר, שכל פרצה שהיא יותר מעשר אמו' אוסרת עד שיעשה צורת פתח או עד שימעט. היה סתום כולו, ואפי' דופן הרביעי ונפרץ בקרן זוית בד' טפחים, הרי זה אסור, שאין דרך לעשות פתח בקרן זוית, שכל פרצת קרן זוית שהיא בארבעה טפחים אוסרת כפרצת יותר מעשר' וצריכה צורת פתח, כמבואר בקונטרס הראייות. נפרץ כותל מערבי בארבעה טפחים כנגד פתח מזרחי, הרי זה אסור.
מבואות שלכרכים המפולשין חוץ לעיר מצד זה ומצד זה, (והרי) [ו]הן רחבין שש עשרה אמה, והם מעבר לששים ריבוא כדרך הכרכים שכל באי העולם עוברין שם, הרי המבואות הללו הן רשות הרבים גמורה, ואע"פ שעשו להם צורת פתח והעמידו בהן דלתות מצד זה ומצד זה הרי הן כרשו' הרבים. ואם היו דלתותיהן ננעלות [בלילה] הרי הן כרשות היחיד. מבואו' המפולשין שאינן רחבין שש עשרה אמה שהן כרמלית, אע"פ שלא העמידו בהן דלתות, אלא עשו להן צורת הפתח מצד זה ולחי או קורה מצד זה, הרי הן כרשות היחיד ומותר לטלטל בתוכן.
<h2>דף ז.</h2>
וכן מבוי שהוא סתום בצפונו ובדרומו ובמערבו, ונפרץ דופן מערבי כולו לחצר או לרחבה שאחרי בתים, ונפרצה חצר או רחבה כנגדו ברשות הרבים, [אם היתה פרצת רשות הרבים] מכוונת כנגד [פרצת] המבוי [הרי פרצת רשות הרבים] אוסרתן. [ואם לא היתה פרצת רשות הרבים מכוונת כנגד פרצת המבוי, אין פרצת ר"ה אוסרתן], כמבואר בקונטר' הראייות. בד"א כשנפרץ המבוי במלואו באמצע החצר או באמצע הרחבה, שנשארו לחצר או לרחבה גפופין מצד זה ומצד זה. אבל אם נפרץ המבוי במלואו לצד החצר או לצד הרחבה, שלא נשאר לחצר או לרחבה גיפוף מצד האחד כלל, והרי מושך מצד האחד דופן המבוי עם דופן הרחבה כאחד, הרי זה המבוי פרצת רשות הרבים אוסרתו, אע"פ שלא היתה פרצת רשות הרבי' מכוונת כנגד פרצת המבוי, והרי הוא דומה למבוי המפולש משני צדדיו, שהרי אין גיפופין למבוי זה כל עיקר. ונראה בעיניי שגם הרחבה אסורה, הואיל ודופן הרחבה מושך עם דופן המבוי מצד האחר, ונראה כאילו כולו דופן אחד, הרי הוא דומה הרחבה עם המבוי למבוי עקום, שהעקמומית אוסרת שניהם אם לא [יעשו] שם צורת פתח, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ח.</h2>
אף כשכלה המבוי באמצע הרחבה, לא התירו אלא ברחבה שלרבים, אבל אם היתה רחבה שליחיד חוששין שמא יבנה היחיד [בית] מצד האחר וישוה דופן המבוי לדופן הרחבה, ונעשה המבוי כלה לצד הרחבה והרי הוא אסור [ציור]. מבוי שהיה סתום בצפונו ובדרומו, וצדו המערבי עומד על שפת הים, אע"פ ששפ' הים גבוהה עשרה טפחים והרי היא כדרך מחיצה, אין סומכין על מחיצה [זו] להתיר מבוי זה, חוששין שמא היום ולמחר יעלה הים שרטון ויהיה שוה קרקע המבוי לים, ונמצא שאין מחיצה בינו לים. וכן אם היתה במערבו שלמבוי אשפה גדולה שהיא גבוהה עשרה טפחים [אין המבוי ניתר במחיצה זו], חוששין שמא ימלך בעל האשפה ויטול אשפתו ונמצאת מחיצתו בטילה, ושמא בני המבוי לא יתנו לב בדבר ויטלטלו בו כבתחלה. ואם היתה אשפה שלרבים סומכין עליה משום מחיצה, שאין הרבים נמלכין בה לפנותה ועושה לחי או קורה לפתחו המזרחי שלמבוי והרי הוא מותר.
נתנו מחצלת בעקמומיתו וסתמו אותו כולו, אם חיברו אותו ביתידות שאין הרוח יכול להפריחו הרי זה כמחיצה גמורה, ואם לא חיברו אותו ביתידות אפילו במקום לחי אינו מועיל.
וכן חצר שנכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו, אם היו הפרצות זו כנגד זו [הרי זו אסורה. ואם לא היו הפרצות זו כנגד זו] אע"פ שהרבים בוקעין בו הרי זו מותרת.
<h2>דף ח:</h2>
מבוי העשוי כנדל, שהיה המבוי הגדול מפולש משני צדדיו ומבואות קטנים יוצאין מתוכו לרשות הרבים מצד אחד או משני צדדין כזה הרי זה עושה צורת פתח לגדול מצדו האחד ולחי או קורה מצדו השיני. וכן לכל הקטנים עושה להם צורת פתח מן הצד האחד שהן פתוחין למבוי הגדול, ומן הצד האחר שהן פתוחין לרשות הרבים עושה להן לחי או קורה. ומז"ה אומר שהמבוי הגדול סתום הוא משלש צדדין, ואעפ"כ צריכין הקטנים צורת פתח מצד המבוי הגדול ולחי או קורה מן הצד השיני. ולי נראה שאם היה המבוי הגדול סתום משלש צדדיו אין הקטנים צריכין [אלא] לחי או קורה לצד רשה"ר, אבל לצד המבוי הגדול אינן צריכין שום תיקון, שהן דומין למבוי הכלה לאמצע הרחבה שהיא מותרת, כמו שביארנו, ולא (התירו) [הצריכו] לעשות צורת הפתח למבואות הקטנים אלא כשהן פתוחין למבוי המפולש, כמבואר בקונטרס הראייות.
מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר, הרי זה אינו מניח ראש הקורה בדופן הארוך אלא כנגד הקצר, ואפילו היה רוחב המבוי פחו' מארבע אמות.
נעץ שתי יתידות בשני כתלי המבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן, אע"פ שהיא סמוכה לכתלים, הרי היא כאילו אינה, לפי שהיא צריכה לעמוד על גבי המבוי.
<h2>דף ט.</h2>
מבוי שרצפו בלחיים, כגון שהעמיד לחי אצל לחי באורך דופנו שלמבוי, אם לא היה בין לחי ללחי שלשה טפחים הרי [הוא] כלבוד, וכולם כמו לחי אחד הם ואסור להשתמש כנגד כולם אלא מן הפנימי ולפנים, בין שהיה מבוי פתוח לכרמלית בין שהיה פתוח לרשות הרבים.
<h2>דף ט:</h2>
בין שהיה הלחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים בין שהיה נראה מבפנים ושוה מבחוץ נידון משום לחי ומתיר המבוי. כיצד הרי שהיה ראש הכותל שבפתח המבוי עבה ובולט, בין ש(פ)[ב]ליטתו לצד פנים ונראה כעין לחי מבפנים, בין שבליטתו לצד חוץ ומבפנים כל הכותל שוה, הרי זה מותר. וכן אם היה ראש הכותל דק וכנוס יותר משאר הכותל, הרי אותו [הראש] הדק נידון משום לחי ו[ש]אינו דומה (לראש) [לשאר] הכותל, ובין שהיה כניסתו לצד פנים ושוה הכותל [מבחוץ, בין שהיה כניסתו לצד חוץ ושוה הכותל] מבפנים נידון משום לחי.
<h2>דף י:</h2>
מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה, מרחיק שתי אמות מן הדופן ועושה פס שלש אמות כנגד הפתח, ונמצאו אותן חמש [אמות] כאילו כולן סתומות, שהרי העומד מרובה על הפרוץ, וכל מקום שהעומד מרובה על הפרוץ הרי הוא כאילו כולו סתום, ונמצא שאין רחבו אלא עשר וצריך עוד לחי אחר משהו לפתחו שלמבוי זה להתירו. ואם היה אותו הפס ג' אמות ומשהו, אותו משהו שהוא יתר על הפס שבא למעט רחבו שלמבוי נידון משום לחי, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל. וכן אם הרחיק אמה מן הדופן ועשה פס אמה ומחצה, ועוד הרחיק אמה [ועשה פס אמה] ומחצה, הרי זה מיעוט שאותן שתי אמות הפרוצות ניתרות בעומד מרובה על הפרוץ, וצריך להוסיף כל שהוא משום לחי כמו שביארנו. הרחיק מן הכותל ב' אמות ומחצה ועשה [פס] ב' אמות ומחצה הרי זה אסור, שאע"פ שעומד כפרוץ מותר הואיל ופס זה היה פרוץ מרובה מצדו האחד שהוא פתחו שלמבוי הרי שני האוירים מבטלים אותו והרי הוא כמי שאינו. היה המבוי רחב עשרים אמה, אם רצה ממעטו מצדו האחד כדרך שביארנו, וכן מצדו השיני, ומניח פתחו עשר אמות באמצע, ואם רצה עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו באורכו שלמבוי באמצע הפתח, והרי הן כשני מבואות שכל אחד רחבו עשר אמות.
<h2>דף יא.</h2>
צורת פתח מתרת רחבו, ואע"פ שהוא יותר מעשר אמות אינו צריך למעט. ואם היתה צורת פתח גבוהה יותר (מעשר) [מעשרים] אמות אינו צריך למעט, לפי שצורת פתח מתרת בין רחבו בין גובהו כל מה שהוא, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם היו על גבי הפתח קנים שלעופו', או קורות שלארז מתוקנות שדרך בני אדם להסתכל בהם בשביל תיקונם, הרי הן מתירין בין הרוחב בין הגובה.
הרי שנעץ ד' עמודים על ארבע פנות השדה ומתח זמורה על גבן מעמוד לעמוד כדרך צורת פתח, הרי הן כולן כמחיצות ומותר לטלטל בתוכן. וצורת פתח שעשאה מן הצד, כגון שנתן הקנה העליון בצד הקנים הזקופין ולא נתן אותו על גבן, הרי זו אינה צורת פתח.
<h2>דף יא:</h2>
אי זה הוא צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, שהן [כעין] פצימין שראוי להעמיד בהן דלתות. וצריך שיהיו חזקי' כדי להעמיד בהן דלתות, ואפילו דלתות שלקשין. ואין הקנים שמכאן ומכאן צריכין להגיע עד הקנה העליון שהוא על גביהן, אבל צריך שיהיו גבוהין עשרה. וכן צריכין שיהא להם היכר ציר, כעין חורין מלמעלה ומלמטה שציר הדלת סובב בהן. ורבינו יצחק אינו מצריך בפסקיו היכר ציר, וביארתים עמו בקונטרס הראייות.
אם לא רצה לתקן המבוי על ידי קורה ובא לתקנו בלחי, עושה לחי זקוף בפתחו שלמבוי בראש אחד מכתלי המבוי. וצריך שיהא גבוה עשרה טפחים ורחבו ועוביו כל שהוא, ואפילו כחוט הסרבל. ואם הגביהו מן הקרקע ג' טפחי', או שהפליגו מן הכותל שלשה טפחים, לא עשה כלום. ונראה בעיניי שאם היה הלחי [רחב] יותר משלשה, אע"פ שהפליגו מן הכותל ג' טפחים, הואיל והיה עומד מרובה על הפרוץ מותר, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יב.</h2>
חצר שנפרצה במלואה לים, או שנפרצה ביותר מעשרה, אע"פ שלא נפרצה במלואה, הרי זה אסור לטלטל בה, מפני שנפרצה למקום האסור לה. ואם לא נפרצה המחיצה כולה עד היסוד ונשא' בה גובה עשרה טפחים, אע"פ שמי הים מכסים את המחיצה מותר לטלטל בה, לפי שאין המים מבטלין את המחיצה. אבל אין ממלאין ממי הים שבתוך החצר, לפי שהים כולו נראה כאחד ונראה כמטלטל מן הים לחצר. ואם לא היתה הפרצה יותר מעשר, וגם לא היתה במלואה, אלא נשארו בה גיפופין מכאן ומכאן למעלה מן המים עשרה טפחים, ממלאין ממי הים שבתוך החצר.
<h2>דף יב:</h2>
מבוי שיש לו שתי מחיצות והוא מפולש משני ראשיו, אם העמיד לחי באחד משני ראשיו הזורק מרשות הרבים לתוכו חייב, ואם העמיד שם קורה מלמעלה הזורק לתוכו פטור, לפי שהקורה אינה אלא משום היכר מדברי סופרים. אבל הלחי הוא משום מחיצה, ושתי מחיצות ולחי הרי הן כשלש [מחיצות] מן התורה, אלא שחכמים אסרו לטלטל בתוכו עד שיהיו בו שלש מחיצות ולחי.
<h2>דף יג:</h2>
כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, וכל המחזר אחר הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה חוזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו. מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין היו ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. אמרו חכמים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, כעניין שנ' נחפשה דרכינו ונחקורה, וכן ימשמש במעשיו כשבא לעשות דבר ידקדק בו.
קורה זו צריכה שתהיה רחבה טפח. ויש אומרין שצריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח [שהיא] (ו)חצי לבינה, והלבינה היא ג' טפחים על ג' טפחים. ואם היתה רחבה ארבעה, אע"פ שאינה בריאה כדי לקבל אריח הרי זו כשירה. היתה הקורה מונחת על גבי יתידות, אע"פ שאין היתידות בריאים כדי לקבל קורה ואריח הרי זו כשירה.
<h2>דף יד.</h2>
הניח קורה על גבי מבוי ופירש עליה מחצלת והגביהה מן הקרקע שלשה לא עשה כלום, שהרי ביטל היכר הקורה הואיל וכסה אותה במחצלת, והמחצלת היא כדרך מחיצה, וכל מחיצה שהיא גבוהה מן הקרקע (טפח) [שלשה טפחים] אינה מחיצה.
קורה היוצאה מכותל זה ואינה מגעת לכותל זה, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן מגיעות זו בזו, פחות מג' אין צריך להביא קורה אחרת, [שלשה צריך להביא קורה אחרת]. וכן קורה העומדת על גבי יתידות שהיו בולטין מכתלי המבוי באלכסון, והקורה אינה מגעת לא בכותל זה ולא בכותל זה, וגם היא גבוהה טפח מן הכתלים, אם אין בין ראשי הקורה לכתלים ג' טפחים לא מצד זה ולא מצד זה וגם אינה גבוהה על גבי הכתלים שלשה טפחים, הרי זו כשירה ואין צריך להביא קורה אחרת, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד וכמחובר זה בזה.
היו שתי קורות סמוכות זו לזו, ולא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם אין ביניהן אויר טפח וחצי שיכולות לקבל אריח לרחבו, שהאריח רחבו טפח וחצי, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם יש ביניהן אויר טפח וחצי, או שהיו סמוכות כל כך שאין בהן ובחלל שביניהן רוחב טפח, צריך להביא קורה אחרת. ונראה בעיניי שאם היתה הקורה רחבה טפח, אע"פ שאינה בריאה לקבל אריח, רואין אותה כאילו היא בריאה, ואפילו הית' שלקש ושלקנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. וכן אם היתה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת וראויה לקבל אריח, והוא שיש בהיקפה ג' טפחים, שכל דבר עגול שיש בהיקפו שלשה יש בו רוחב טפח. וכן אם היו שתי קורות אחת למעלה ואחת למטה, רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, והרי יש בשתיהן רוחב טפח ושתיהן ראויות לקבל אריח, והוא שאין בין זו לזו שלשה טפחים, כמבואר בקונטרס הראיות, ובלבד שלא תהא אחת מהן למעלה מעשרים אמה או למטה מעשרה טפחים. היתה הקורה עקומה והיא בתוך המבוי ועקמימותה חוץ למבוי, או שהיא בתוך עשרים [ועקמימותה למעלה מעשרים, או שהיא למעלה מעשרה] ועקמימותה למטה מעשרה, רואין כל שאילו ינטל עקמימותה ואין בין זה לזה שלשה אין צריך להביא קורה אחרת, יש בין זה לזה שלשה צריך להביא קורה אחרת.
<h2>דף יד:</h2>
העמיד הלחי בתוך המבוי באמצע אורכו שלדופן המבוי, ממנו ולפנים מותר לטלטל אבל ממנו ולחוץ אסור. וכן אסור לטלטל כנגד הלחי, בין שהיה רחב בין שהיה קצר, כמבואר בקונטרס הראייות. אבל הקורה מותר לטלטל תחתיה, וכן ממנה ולפנים, אבל ממנה ולחוץ אסור אע"פ שהיתה באמצע המבוי.
<h2>דף טו.</h2>
לחי העומד מאיליו, כגון שהיה שם דופן בולט או אילן נטוע שלא נעשה להכשר מבוי, אם סמך עליו מערב שבת הרי זה מתיר את המבוי, שהלחי הרי הוא כמחיצה ומחיצה העומדת מאיליה הרי זו מחיצה. ואם לא סמך עליו מערב שבת, כגון שהיה לו לחי אחר ונפל בשבת, הרי זה אסור ואינו כמחיצה. ונראה בעיניי שהקורה העומדת מאיליה אינה מתרת המבוי, ואע"פ שסמך עליה מערב שבת, לפי שהקורה היא משום היכר וצריך לעשות היכר לכתחלה, כמבואר בקונטרס הראייות. אבני גדר היוצאות מן הגדר ומובדלו' זו מזו, פחות מג' אין צריך לחי אחר, שלשה צריך לחי אחר. תל שהוא גבוה עשרה טפחים והוא רחב הרבה, וכן נקע שהוא עמוק עשרה טפחים, הרי דינו כקרפף המוקף מחיצו' אע"פ שלא נעשו המחיצות לכך. וכן קמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה הרי היא כמקום מוקף מחיצות, והוא שהיו השיבלים ארוכים ומתוקנים בעניין שלא יוכל הרוח לנענע אותם, שכל מחיצה שאינה עומדת ברוח אינה מחיצה, כמו שמבואר בפרק הישן בסוכה [כ"ד ע"ב].
בכל עושין לחיים ואפי' בדבר שיש בו רוח חיים.
<h2>דף טו:</h2>
שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלים ובעביטים ובשליפין ובקנים או בשאר כלים, מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהו המחיצות גבוהין עשר' טפחים. ולא יהו הפרצות יתירות על המחיצות, כגון בין גמל לגמל יותר ממלוא גמל ובין אוכף לאוכף יותר ממלוא אוכף, שכל מקום שהפרוץ מרובה [על העומד] אסור, ואם היה פרוץ כעומד מותר. היה עומד מרובה על הפרוץ משתי [רוחות], כגון שהיו שתי אמות מכאן [ושתי אמות מכאן] ושלש אמות פרוץ ביניהם, אין מצרפין העומד שהוא מכאן ומכאן לבטל הפרוץ שביניהן, אלא הוא[יל] [ו]הפרוץ רבה על העומד שבצדו הרי הוא מבטלו. וכן אם היתה פרצה יותר מעשר [אמות] אוסרת (ב)כל ההיקף, ואע"פ שהיה [כולו] עומד ואין שם פרצה אחרת. ואם עשה לה צורת פתח הרי זו מותרת.
<h2>דף טז:</h2>
מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין זה לזה שלשה טפחים, אלא מן החבל התחתון לקרקע פחות משלשה, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, וכן מן החבל האמצעי לתחתון שלש פחות משהוא, וכן מן האמצעי לעליון שלש פחות משהו, הרי תשעה טפחים פחות ג' משהויין. והחבלי' עוביין יתר על טפח, כדי שיהו כולין י' טפחים. מחצלת שיש בה שבעה טפחים ומשהו, וחקק סמוך לשפתה ג' טפחים ונשאר בה ארבעה טפחים למעלה מן החקק והעמידה פחות מג' סמוך לקרקע, הרי זו מחיצה עשרה, לפי שהאויר שהוא פחות משלש הסמוך לקרקע מצטרף עם שפתה משהו ונעשה כסותם שלש טפחים, ואויר שלש טפחים שבינתיים הוא בטל אצל ארבעה טפחים שלמעלה הימנו, שהוא מרובה עומד על הפרוץ, והרי הוא כאלו כולו עומד, כמבואר בקונטרס הראייות. מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים, ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד הואיל ואין בין קנה לחבירו שלשה טפחים הרי הוא כלבוד. ולא התירו מחיצות הללו שלשתי בלא ערב כגון הקנים, או של ערב בלא שתי כגון החבלים, אלא לשיירה שהן ג' בני אדם ורשאין להקיף כל צרכן לפי רוב בהמותיהן ולפי רוב כליהם, ואפילו אם היו צריכין לבית כור. ומטלטלי' בכל ההיקף ובלבד שלא יהיה שם בית סאתים פנוי, שאם היה תוך ההיקף בית סאתים פנוי שאינו צריך להם הרי זה אוסר כל ההיקף ואסורין לטלטל אפי' במקום שצריכין. היו אחד או שנים, לא התירו להן לטלטל במחיצות הללו אלא בבית סאתים בלבד, שהן שבעים אמה וד' טפחים על שבעים אמה וד' טפחים, [ואפילו] (ו)אם הוצרכו לבית כור לרוב בהמותיהן ולרוב כליהם לא התירו להם אלא בבית סאתים בלבד בין בעיר בין בשדה. ואם היו מחיצות שלימות אפי' ליחיד התירו לו כל צרכו ויותר מכדי צרכו, ואפי' היה שם בית סאתים פנוי.
<h2>דף יז.</h2>
היו שלשה שהקיפו בקנים או בחבלים יותר מבית סאתים ומת אחד מהם בשבת, אע"פ שנעשו יחידים הואיל והותרו במקצת השבת ליותר מבית סאתים הותרו לכל השבת. וכן אם היו אחד או שנים שהקיפו יותר מבית סאתים, והיקף זה אסור להם, וניתוספו [עליהן] בני אדם בשבת ונעשו שיירה, הואיל ונאסרו במקצת השבת נאסרו כל השבת.
ארבעה דברים התירו חכמים במחנ' היוצא למלחמת הרשות מלקטין עצים בשדות מכל מקום, ואפי' אם הן תלושין ויבשין, [ו]אין בהן משום גזל. ופטורין מרחיצת ידים במים הראשוני', אבל במים אחרונים חייבין. ומותר[ין] לאכל פירות שלדמאי ואין צריכין לעשר, שמאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, לפי שרוב עמי הארץ מעשרין הן, ולא חייבו לעשר פירותיהן אלא מדברי סופרים, ובאילו הקילו חכמים. וכן פטורין בני המחנה מלערב בין עירובי תחומין בין עירובי חצירות, שאף עירובי תחומין אינן אלא מדברי סופרים, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף יז:</h2>
אע"פ שהפרוץ מרוב' על העומד (אשר) [אסור], הקילו חכמים לעולי רגלים שצריכין להשקות בהמותיהן מן הבארות שהיו ברשות הרבים והיו חונים בשבת על המים, ואסורין למלאות מן הבארות שהן רשות היחיד להוציא לחוץ לרשות הרבים, לפיכך תקנו חכמי' לעשו' ארבעה דיומדין בארבע קרנות, דיומד אחד בקרן מזרחי' דרומית, ואחד בקרן צפונית מערבית, ואחד [ב]קרן מזרחית צפונית, ואחד בקרן מערבית דרומית והבאר באמצע. והדיומד הוא עשוי כצורת אות דלת, ויש לו שני פסים, כל פס רחבו אמה וגובהו עשרה טפחים, ועוביו כל שהוא פס אחד לרוח זה ופס אחד לרוח זה שבצדו, כזה, היתה אבן עגולה בקרן, רואין כל שאילו תחלק ותיחקק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומ', ולא ירחיק דיומד שבקרן זה (ו)[מ]דיומד שבקרן זה יותר מי"ג אמה ושליש, כדי שיוכלו לעמוד באויר שבין דיומד לדיומד שמונה פרות זו בצד זו, ששיעורו י"ג אמה ושליש. ואם רצה להרחיק(ו)[ן] יותר מדי שיהא החלל שבתוכ(ו)[ן] מרובה, צריך להאריך הפסין עד שלא יהא בין פס לפס אויר יותר מי"ג אמה ושליש. וכן אם רצה להקריב הדיומד[ין], שיהא החלל שבתוכן מועט, הרשות בידו, ובלבד שתכנס שם ראשה ורובה שלפרה, שהוא שיעור ב' אמות, כדי שתהא שותה מבפנים. וכן בכל מקום שאדם משקה בהמתו ברשות היחיד צריך שתהא ראשה ורובה בפנים, ואם אין ראשה ורובה בפנים אסור, שמא ימשך אחריה ויוציא הכלי בידו לרשות הרבים. בד"א כשהיה אוחז הכלי ולא היה אוחז בבהמה, אבל אם היה אוחז בבהמה ואע"פ שאין ראשה ורובה בפנים מותר, שהרי אינה יכולה להמשך בחוץ שהרי הוא אוחז בה. ואם היה [גמל] שצוארו ארוך, אע"פ שהוא אוחז בו צריך שיהא ראשו ורובו בפנים, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יח.</h2>
וכן חצר שלפני הבתים, או מוקצה שהיא רחבה שאחורי הבתים והבתים פתוחין לו, או דיר שהוא היקף שעושין לבהמה דקה, או סהר שהיא היקף שעושין לבהמה גסה, הרי כל אילו תשמישן לדירה ומותרין לטלטל בהן ואפי' הן בית עשרת כורין.
<h2>דף יח:</h2>
לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפילו היא אשתו, נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין, שכל העובר אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא. המרצה מעות ליד האשה מידו לידה ומידה לידו בשביל להסתכל בה, אפי' דומה למשה רבינו שקיבל תורה מסיני, עליו הכתוב אומר יד ליד לא ינקה רע, לא ינקה מדינה שלגהינם. ויביאה אל האדם, מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון, לימדה תורה דרך ארץ לגדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו. אומרין מקצת שבחו שלאדם בפניו וכולו שלא בפניו שנ' (נח) נח איש צדיק תמים ובפניו הוא אומר כי אותך ראיתי צדיק.
<h2>דף כ.</h2>
יבשו מי הבאר בשבת אסור לטלטל תוך הפסין, שלא התירו לטלטל בהם אלא על ידי המים, והואיל ואין כאן מים אין כאן מחיצות, והרי הן כאלו אינן, וכן אם באו [מים] בשבת הותרו הפסין, ואע"פ שבתחלת השבת היו אסורין.
עשה כעין פסי ביראות ברשות הרבים, אע"פ שאין שם מים ולא באר הרי הן רשות היחיד מן התורה, והזורק מרשו' הרבי' לתוכן חייב.
<h2>דף כ:</h2>
אבוס שלבהמה שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, והרי הוא רשות היחיד ועומד ברשות הרבים וראשו נכנס לרשות היחיד, לא ימלא אדם מים ברשות (הרבים) [היחיד] ויתן שם לפני הבהמה, שמא יראה קלקול בראש האבוס ויצא עם הכלי שבידו לרשו' הרבים לתקן אותו הקלקול. אבל ממלא מים ושופך לפני הבהמה והיא שותה מאיליה, שהרי אין הכלי בידו ואין חוששין שמא יצא עם הכלי.
<h2>דף כא.</h2>
לא התירו פסי ביראות לא בחוצה לארץ ולא בבבל, לפי שבחוצה לארץ אין שם רוב ישיבות ואין התלמידי' בדרכים כדרך עולי רגלים. ובבבל אע"פ שיש בה רוב ישיבות והתלמידים מצויין בדרכים כדרך עולי רגלי', הרי יש שם רוב מעיינות (מים) ומים מצויין בכל מקום ואין צריכין לפסים. אבל בארץ ישראל שהיו שם רוב ישיבות באותן הימים והתלמידים מצויין בדרכים כדרך עולי רגלים ואין שם רוב מים, התירו להם פסים כדרך שהתירו לעולי רגלים.
<h2>דף כא:</h2>
מן התורה אינו אסור לטלטל מרשות לרשות, אלא מרשו' היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, אבל חכמים אסרו לטלטל מרשות לרשות, אפילו מרשותו של ראובן לרשותו שלשמעון, ואע"פ ששניהן רשו' היחיד. וכן חמשה הדרים בחצר אחד אסור לטלטל כל אחד מביתו לחצר, לפי שמטלטל מרשות המיוחד לו לרשות השותפין, וגזרו שמא יטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. ואם רצו לטלטל מבתיהם לחצר או מביתו שלזה לביתו שלזה, נותנין כולן המזון שלהם לאחד מן הבתים, והרי הן כאלו כולן דרים שם, ונעשו בית אחד ורשות אחת ומטלטלין מזה לזה, והוא הנקרא עירוב. ושלמה המלך תקן עירובין. וכן תקנו עירובי תחומין, שאסרו חכמים לצאת חוץ לביתו או חוץ לעירו אלפים אמה, והוא הנקרא תחום שבת. ורשאי אדם לצאת עד אלפים אמ' לכל רוח. הוצרך לצאת מרוח אחת יותר מאלפים אמה, הרי זה מניח עירובו במקום שהוא [רוצה], והרי הוא כאילו היה ביתו במקום עירובו ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח. ואם הניח עירובו למזרח ביתו בסוף אלפים, הרי זה הולך לצד מזרח מביתו עד [ארבעת] אלפים אמה ולצד מערב אינו רשאי לילך אפי' אמה אחת, שמה שהרויח לצד מזרח על ידי עירובו הפסיד לצד המערב. ואם הניח עירובו בסוף אלף אמה לצד מזרח, מהלך לצד מזרח שלשת אלפים ולצד מערב אלף אמה, כללו שלדבר ממקום עירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח כאילו היא שם דירתו. וזה שכתוב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמר' כנסת ישראל לפני הקב"ה [הרבה] חדשתי וגזרתי על עצמי יותר [ממה] שגזרת עלי וקיימתים. ועוד כתוב ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אזן וחקר תקן משלים הרבה, שעשה כעין אזניים לתורה שעשה גדר וסייג לדברי תורה. ועוד כתיב [שם] דברי חכמים כדרבונות וכמסמ' נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, שבין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה נתנו למשה בסיני שהיה רועה ישראל. ואומר ויותר מהמה בני הזהר (בני הזהר) בדברי סופרים יותר מדברי תורה, ש(ב)דברי תורה עשה ולא תעשה אבל העובר על דברי סופרים חייב מיתה, שהרי זקן ממרא נהרג על שהיה עובר על דברי חכמים, כמו שביארנו בפרק אילו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ז ע"א]. ושמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו, עשות ספרים הרבה אין קץ, שאין קץ לפירושה שלתורה.
<h2>דף כב.</h2>
וכל דירה שתשמישה לאויר, כגון בורגנין שבשדות, שכל עיקרן אינו אלא לשמירת השדות, אם היתה דירה זו יותר מבית סאתים אסור לטלטל בתוכה, וגם בפרק שלמעלה מבואר כן.
<h2>דף כב:</h2>
תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמו', שאין בשיפועו יותר מד' אמות, והוא מתלקט ועולה עד שהוא זקוף עשרה טפחים יותר מן הקרקע השוה, הרי זה רשות היחיד, ש[הוא] דומה לכל מחיצה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, ואע"פ שהרבים בוקעין ועוברין בו, אין בקיעת הרבים מבטלת המחיצה. וכן כל מעלות ומורדות שבהרים שהן גבוהות עשר ורחבות ארבעה, אע"פ שדרך הרבים עוברת בהם אין בקיעת הרבים מבטלת אותן מתורת רשות היחיד.
ולא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים שלרבים, אבל אם היה באר שליחיד, או שהיה בור מים מכונסין אפילו שלרבים, אין ממלאין ממנו על ידי הפסין כדרך שביארנו, אלא צריך להקיפו במחיצות עד שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד. וכן לא התירו על ידי פסין אלא לבהמת עולי רגלים, אבל האדם מטפס ויורד בבור [ו]מטפס ועולה. ואם היה הבור רחב שאין אדם מגיע מכותל לכותל שיכול לעלות ולירד בו התירו לו למלאו' על ידי פסין.
<h2>דף כג.</h2>
כל היקף שלא הוקף לדירה, כגון הגנה והקרפף, אם יש בהן יותר מב' סאתים, שראוי לזרוע בהן יותר מב' סאין, הרי הן ככרמלית ואין מטלטלין בהן יותר מד' אמות. וכמה הוא שיעור ב' סאתים, שבעים אמה וארבעה טפחים על שבעים אמה וארבעה טפחים, ואם היה יותר מכן הרי זה אסור לטלטל בו מדברי סופרים. היה היקף זה ארוך וקצר, (אם) [אפילו] היה ארכו פי שנים ברחבו, כגון שהיה ארכו מאה ורחבו חמשים, שהוא שיעור בית סאתים, מותר לטלטל בו, שכך היה חצר המשכן ארכו מאה אמה ורחבו חמשים, והכתוב קראו חצר. אבל אם היה ארכו יותר מפי שנים ברחבו אפילו אמה אחת, הרי זה אסור לטלטל בו, ואע"פ שאין בו יותר מבית סאתים. היה שם בית דירה, או שהיתה שם שומירה שהוא בית שהשומר דר בו, או שהיה אותו ההיקף סמוך לעיר שמשתמשין בו תמיד, או שהיה בור או שיח או מערה ששואבין ממנו מים תדיר, הרי הוא כאלו הוקף לדירה ומטלטלין בו אפילו אם היה בית עשרה כורין.
<h2>דף כג:</h2>
קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור שבטלה דירתו, ואם נזרע מיעוטו הרי זה מותר. ואפילו] (ו)אם היה שלבעלים הרבה אינן אוסרין זה על זה. בד"א כשלא היה באותו מיעוט(ו) הזרוע יותר מבית סאתים, אבל אם היה יותר מבית סאתים הרי זה אסור בין הזרוע בין שאינו זרוע. ניטע רובו הרי זה מותר, שאין האילנות מבטלי' דירתו. וכן אם נתמלא מים הרי המים כנטיעות ואינן מבטלין דירתו, והוא שהמים ראויין לשתיה, אבל [אם] אין המים ראויין לשתייה הרי זה אסור.
<h2>דף כד.</h2>
קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, פורץ בו פרצה יותר מעשר וגודרו לשם דירה, ומעמידו (עליו) [על עשר] ודיו. פרץ בו אמה וגדרה לשם דירה ואחר כך פרץ עוד אמה וגדרה עד שהשלימו ליותר מעשר, הרי זה מותר. מעשה שהיה קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה והיה פתוח לו מצדו האחד המבוי שלעיר, שהיה סתום מג' צדדיו ודופן רביעי פתוח כולו לקרפף, ומצדו האחר היה פתוח לו שביל שלכרמים וראש השביל היה כלה על שפת הנהר, והרי הוא כמו כן סתום מג' צדדיו, והרי הקרפף הזה אוסר גם המבוי גם השביל, מפני שהוא ככרמלית והרי הן פרוצין לכרמלית, ואמרו חכמים שיעשו לחי למבוי שלעיר להתיר המבוי, ומתוך שהועיל הלחי הזה למבוי הועיל גם כן לקרפף אם רוצין להשתמש בו לדירה, והרי הוא כמחיצה שנעשית לשם דירה, והואיל והותר הקרפף הותר גם השביל כמבואר בקונטרס הראייו'. אם לא עשו לחי למבוי ורצו לעשות לחי לשביל אסור, שמא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים ויתירו שביל שאינו סתום מג' צדדיו. אם הותר הקרפף על ידי לחי שלמבוי כמו שביארנו, מותר לטלטל אף מן הקרפף למבוי, שהרי אין (ה)דייורין קבועין בקרפף שיהו צריכין לערב עם בני המבוי, ואם הוקבעו בו דייורין אסורין לטלטל מזו לזו עד שיערבו יחד.
רחבה שאחרי הבתים, שאין הבתים פתוחין לה ואין משתמשין בה תמיד, (ו)אם היתה יותר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בד' אמות. ואם פתח בה ביתו מותר לטלטל בה, והוא שפתח ולבסוף הוקף, אבל הוקף ולבסוף פתח אסור.
<h2>דף כה.</h2>
קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעט האויר שלו, אם מיעטו באילנות אינו מיעוט, שכן דרך הקרפף לגדל בו אילנות. בנה בו עמודים, אם היה כל עמוד גבוה עשרה טפחים ורחב ג' הרי זה מיעוט, פחות מכן אינו מיעוט. וכן נראה בעיני, שאם היה בו חריץ עמוק עשרה ונתמעט אויר הקרפף עד בית סאתים הרי זה מותר, שכך החריץ כמו העמוד, כמבואר בקונטרס הראייות.
וכן כל קרפף שלא הוקף לדירה, ולבסוף בנה בו דירה, אסור לטלטל בו, הואיל ולא היה היקפו מתחלה לדירה. ואפילו עשה בו מחיצות אחרות על גבי מחיצות התחתונות לשם דירה הרי זה אסור, שהרי באויר מחיצות התחתונו' הוא דר שלא נעשו לדירה. נבלעו מחיצות התחתונות שלא נעשו לדירה ונשארו העליונות שנעשו לדירה, הרי זה מותר, ואע"פ שנבלעו התחתונות בשבת. מחיצות ההיקף שלא נעשו לדירה וטח אותם כולם מבפנים לשם דירה, הרי נעשה הטיט הזה מחיצה לדירה. ואע"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו בלא הכתלים, הואיל והכתלים מעמידין אותו הרי הוא מחיצה לעצמו ומתיר כל הקרפף, כמו שביאר מז"ה. וכן אם היה תל גבוה עשרה ורחב יותר מבית סאתים, אסור לטלטל בו. ואם בנה מחיצה גבוהה עשרה על שפת התל לשם דירה מותר לטלטל בו, שהרי באויר המחיצות העליונות הוא דר.
קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה (ונפרץ במלואו לחצר שהוא לדירה) וקירה בו בית סאה, הרי זה רואין כאילו פי התקרה יורד וסותם וכאילו יש מחיצה ביניהם, והרי אותו שאינו מקורה לא נשאר בו יותר מבית סאתים ומותר.
<h2>דף כה:</h2>
קרפף (יותר מ)בית סאתים שלא הוקף לדירה ונפרץ במלואו לחצר שהוא לדירה ונשארו גיפופין לחצר מכאן [ומכאן], לפי שהחצר היה רחב יותר מן הקרפף, הרי זה הקרפף אסור, לפי שמקום המחיצה מייתרו ונעשה הקרפף יותר מבית סאתים והרי הוא אסור, אבל החצר מותרת, שהרי יש לה גיפופין מכאן ומכאן ואין הקרפף אוסרת. בד"א כשנפרצו גיפופין שלחצר כמעט סמוך לקרפף עד שיש אויר ג' טפחים בין הגיפופין לראשי המחיצות שלקרפף. אבל אם היו מגיעין הגיפופין שלחצר עד ראשי המחיצות שלקרפף גם הקרפף מותר, שגיפופי החצר מועילין לקרפף כאילו היו גיפופין לקרפף עצמו, שהלחיים הנראין מבחוץ אע"פ שאין נראין מבפני הרי הן מתירין כאילו נראין מבפנים, כמבואר בקונטרס הראייות. הגנה והקרפף שהן סמוכין לפתח הבית ופתח הבית מתירן שנעשה תשמישן לדירה על ידי פתח הבית, ונפל הכותל שביניהם לבית, הרי הן אסורין ואין סומכין להתירן על הכתלים הפנימיים שלבי', שאותם הכ[ת]לים לא נעשו אלא לדירת הבית ולא לדירת הקרפף והגנה.
<h2>דף כו.</h2>
מחיצה העשויה לשם דירה צריכה שתהיה קיימת ועשויה להניחה שם לעולם. אבל אם עשה מחיצה לפי שעה לצניעות בעלמא, כגון שעשה מחיצות בקנים קנה [קנה] פחו' מג' וכיוצא בזה, שהיא מחיצת עראי להניח שם אדם חפציו לצורך שעה, וכן מחיצות הבנאים שחוצבין האבנים ועושין להם מחיצה לפי שעה לצניעות, או להגן עליהם מפני החמה, אין מחיצה זו מועלת לשם דירה להתיר קרפף שלא הוקף לדירה, אבל מחיצה היא לטלטל בה בשבת אם היה ההיקף פחות מבית סאתים, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כו:</h2>
בכל מיני אוכלין ומיני משקי' מערב' עירובי תחומין ומשתתפין במבואות, שכולם נקראו מזון. ובמקום שאדם נותן מזונו שם הוא ביתו. חוץ מן המים ומן המלח שאינן נקראין מזון ואין מערבין בהם. [ואם היו מים ומלח מעורבין יחד ראוי אדם לטבל בהן פתו, והרי הן מזון ומערבין בהם]. ומערבין בכ(ב)שות, שהוא עשב שעושין ממנו שכר וראוי לאכילה. וכן מערבין בחזין שלגנה, שהוא שחת של תבוא' ודרך בני אדם לאכלו ירק. [אבל חזין של שדה אין דרך בני אדם לאכלו ירק ואין מערבין בו]. וכן אין מערבין בכפנייות, שהן תאנים או תמרים שאינן מבושלין.
מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומ', כמבואר בקונטרס הראייות. וכן מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שיני והקדש שנפדו, אבל אין מערבין בטבל ואפילו בטבל שאיסורו מדברי סופרים, ולא במעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר, ולא במעשר שיני והקדש שלא נפדו.
מערבין לכהן בבית הקברות, שהרי יכול ליכנס שם וליטול עירובו על ידי שדה תיבה ומגדל, שהם כלי עץ גדולים שאינן ראויין ליטלטל מלאים וריקנין ואינן מקבלין טומאה, וחוצצין בפני הטומאה, כמבוא' בקונטרס הראייות. ואע"פ שהקבר אסור בהנאה ואסור לאדם להניח בו חפציו, העירוב אינו אלא לדבר מצוה והמצוות לא ניתנו לישראל ליהנות בהן. ומערבין (לכהן) [ל]גדול ביום הכיפורי', שהרי ראוי להאכילו לקטנים.
<h2>דף כט.</h2>
שיעור העירוב מזון שתי סעודות כדי אכילת הלילה והיום, ולפנים בפרק חלון יתבאר שיעורו. עירב בפת שיעורו כשתי סעודות. עירב בלפתן שדרך בני אדם לאוכלו עם הפת, כגון יין מבושל או זתים או האמהות שלבצלים או ירק או בשר צלי, כל אלה שיעורן כדי לאכל בהן [פת] שיעור ב' סעודות. בשר חי אינו כלפתן אלא כפת ושיעורו כדי לוכל ממנו מזון ב' סעודות. החומץ שיעורו כדי לטבול בו ירק הנאכל בשתי סעודות שלפת, והוא רביעית הלוג, כמבואר בקונטרס הראייו' בפרק הדר. העלים שלבצלים אין מערבין בהם, שיש סכנה באכילתן, ואם הבצילו וגדלו זרת ראויין לאכילה. פירות הנאכלין לקינוח סעודה שיעורן לפי חשיבותן, כשיעור שדרך בני אדם לוכל מהם בקינוח הפה למזון ב' סעודות, ושיעורו עשרה אגוזים ה' אפרסקין אתרוג אחד. עירב בחטין שיעורן בחצי קב ובשעורין קב וקב גרוגרות או מנה דבילה. היין שיעורו כשתי רביעייות שהוא חצי לוג, וכן השכר שהוא כוס אחד לכל סעודה. השמן שיעורו רביעית הלוג. מערבין בפולין לחין ושיעורן כמלוא היד. ונראה בעיניי שאין מערבין בפולין יבישין עד שיתבשלו, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן הכשות שיעורו כמלא היד. מערבין בתרדין חיין, ואם היו מבושלין ואינן מבושלין כל צרכן אין מערבין בהן שאינן ראויין לאכילה. ומערבין בבצים חיות ושיעורן בשתים. התמרים והתפוחים שיעורן בקב. כל האוכלין מצטרפין למזון ב' סעודות ואפילו רביע מאוכל זה ורביע מאוכל זה עד שהשלים למזון ב' סעודות.
<h2>דף ל.</h2>
האומר שבועה שלא אוכל ככר זו, מערבין לו בה, [שלא אסרה עליו אלא באכילה]. אבל אם אמר ככר זו עלי כקונם, [ש]אסרה עליו אפ' בהנאה, אין מערבין לו בה, הואיל ואינו יכול ליהנות ממנה ואינו רשאי למוכרה לאחרים, הרי הוא כאלו אינו שלו ואין זה מזונו שיוכל לערב בו, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לא.</h2>
וכן אין מערבין בתרומה טמאה, שכל דבר שאין בו היתר אכילה לא לו ולא לאחרים אין מערבין בו.
<h2>דף לא:</h2>
השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד כותי שאינו מקבל דברי חכמים ואינו מודה בעירוב, הרי זה אין עירובו עירוב. ואם אמר לאחד לקבל מהן, וראה שאלו הוליכו את עירובו אצלו, הרי זה עירוב שסומך על אותו האחד (שעושה) [שיעשה] שליחותו, ויערב לו במקום שאמר לו. ואפילו שלח לו עירובו על ידי הקוף וראה שהקוף הוליכו אצלו הרי זה סומך על אותו שעירב לו הואיל ועשאו שליח. וכן בכל דבר שהוא מדברי סופרים ראוי לאדם לסמוך על שלוחו, ואע"פ שלא הודיעו השליח שעשה שליחותו, אומרין חזקת שליח שעשה שליחותו. אבל בדבר שהוא מן התורה, כגון אם אמר לשלוחו לעשר לו פירותיו, אין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו, ואינו סומך עליו עד שיודיענו שעשה שליחותו.
ולא אמרו שאין מערבין על ידי קטן אלא בעירובי תחומין, אבל עירובי חצירות קטן (קונה) [גובה] את העירוב מכל בני החצר, והן מותרין לטלטל מבתיהן לחצר על ידי אותו העירוב, שהרי סעודתן מעורבת יחד ומה לי על ידי קטן ומה לי על ידי גדול. האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב [לו] בגרוגרו', אם היו הגרוגרות שלשליח [ש]זוכה אותם למערב משלו עירובו עירוב, ואם היו הגרוגרות שלמערב אין עירובו עירוב, שלא נתרצה המערב אלא בתמרים, וזה מבואר בפרק האומ' התקבל גט. [גיטין ס"ה ע"ב]. הנותן עירובו באילן [עירובו עירוב], אע"פ שאינו יכול ליטלו משם בשבת, שאסור להשתמש באילן, הרי (זה) יכול ליטלו בין השמשות, שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, לפי שהקילו חכמים בעירוב, כמבואר בקונט' הראייות, ובין השמשות הוא זמן קניית העירוב. נתכון לקנות שביתתו ברשות הרבים והניח עירובו על גבי אילן שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה טפחים, [או] על גבי קורה שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה שהן רשות היחיד. וכן בבור שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה טפחים שהוא רשות היחיד, הרי זה אין עירובו [עירוב], שהרי הוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד, ואינו יכול ליטלו משם אפילו בין השמשות, לפי שאיסורו איסור תורה. בד"א כשהיה עירובו רחוק ממקום שביתתו ד' אמות, אבל אם היה עירובו תוך ד' אמות, אע"פ שהוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד, שאינו יכול ליטלו משם בין השמשות, הואיל והוא בתוך ד' אמותיו הרי כל ד' אמות שלמקום שביתתו עשו אותו חכמ' אצלו כמו בית אחד וכאילו הוא ועירובו עומדין בבית אחד ובמקום אחד ועירובו עירוב אע"פ שאסור ליטלו.
<h2>דף לב:</h2>
וכן אם נתכון לשבו' ברשו' הרבים ועירובו ברשות היחיד, והיה מקום פטור או כרמלית מפסיק ביניהם, שיכול לעמוד בין השמשות על גבי אותו מקום וליטלו ולהביאו למקום שביתתו, שהעומד במקום פטור או בכרמלית ומטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים אין איסורו אלא מדברי סופרים, והרי זה עירובו עירוב אע"פ שהיה חוץ לד' אמותיו. וכן אם נתכון לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים ועירובו בכרמלית, או ששבת הוא בכרמלית ועירובו ברשות הרבים או ברשות היחיד, הרי זה עירוב אע"פ שהיה חוץ לד' אמותיו.
וכן אם נתן עירוב בעיבורה שלעיר שהוא מקום יישוב בתים, אע"פ שהיה עירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים והיה עירובו חוץ לד' אמותיו, הואיל והוא (והוא) ועירובו בתוך עיבורה שלעיר היקלו בו חכמים לעניין שביתתו ועשו כל עיבורה שלעיר כאילו הכל [מלא וכאילו כולו] רשות היחיד, והרי הוא [ועירובו ברשות היחיד] ועירובו עירוב, ואע"פ שאסור ליטלו ממקום שביתתו, והוא שלא היה רחוק עירובו ממקום שביתתו הרבה אלא כדי שיעמו' בתוך ד' אמותיו ויפשוט ידו או מקלו אצל עירובו, שיכול להביאו אצלו אם היה עומד במקום שהוא מותר ליטלו משם, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף לד.</h2>
נתכון לשבות בראש השובך או בראש המגדל שהוא רשות היחיד, והניח עירובו על פני הכותל שלשובך או שלמגדל מבחוץ, כגון שתלאו על גבי יתד הנעוץ בכותל, אם היה למעלה מי' טפחים עירובו עירוב, הואיל ולא הגיע לאויר רשות הרבים יכול לעמוד במקום שביתתו וליטלו משם. אבל אם היה למטה מי' טפחים, הואיל והוא עומד באויר רשו' הרבים אינו יכול ליטלו משם והרי הוא ברשות היחיד ועירובו ברשות הרבים ואין עירובו עירוב. ואם היה מגדל שלעץ המטלטל ויכול להטותו ולהגיע ראשו ברשות הרבים, רואין אותו כאלו הוא ועירובו ברשות הרבים, והוא שאינו מתרחק ד' אמות ממקום שביתתו אם יטה אותו לרשות הרבים. וכן אם היה שם חבל שיכול לקשור בו עירובו, שהוא באויר רשות הרבים והוא עומד למעלה ברשות היחיד וראש החבל בידו, הרי זה עירובו עירוב, שהרי יכול למושכו אצלו בעניין זה שאינו אסור אלא מדברי סופרים, הואיל וראש החבל בידו והתירו אצל העירוב איסור שלסופרים בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, לפי שבין השמשות אינו שבת וודאי אלא ספק הוא.
<h2>דף לד:</h2>
נתן עירובו בראש הקנה, אם היה מחובר לקרקע אינו עירוב לפי שאינו יכול ליטלו משם אפילו בין השמשות, שהקנה רך הוא ונוח לקטום, ושמא יקטמנו ויש בו איסור תורה. ואם היה הקנה תלוש ונעוץ בקרקע הרי זה עירובו עירוב, שיכול ליטלו משם כשירצה, והוא שיהיה על גבי הקנה מקום [שהוא] ד' טפחי' [על ארבעה טפחים], כגון שהניח עליו כלי רחב וכיוצא בו, שכל המניח עירוב למעלה מי' טפחים צריך להניח על מקום ד', אבל המניח עירובו למטה מי' אין צריך להניחו על מקום ד'. הקנים הרכים ביותר, שהן דומין לירק הרי הן כירק, ומותר להשתמש בהן בשבת ומותר לכובשן כדי לישב עליהם, והרי הם כלאים בכרם שדינם כירק לכל דבר. אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן.
הקנים הקשים הרי הם כאילן ואסור לישב עליהן למעלה משלשה טפחים. הקנים הרכים הרי הם כעשבים וכירקות ומותר להשתמש בהם למעלה משלשה, כמו שמבואר בפרק בכל מערבין. האילן היבש בימות הגשמים אסור להשתמש בו, שאינו ניכר בין לח ליבש, אבל בימות החמה מותר להשתמש בו לפי שניכר הוא שהוא יבש, ואין לגזור [שמא יתלוש. ואם היו בו פירות או ענפים אסור להשתמש בו], שמא ישיר פירותיו או ענפיו, וראוי לגזור משום תלישת פירות או תלישת ענפיו שלאילן הלח.
נתן עירובו במגדל ונתכון לשבות שם ונעל בפניו ואבד המפתח, אם אין בסתירתו איסור תורה, כגון שהיה המגדל שללבנים שהיו סדורות שם ולא היו בניין גמור הרי זה עירובו עירוב, שיכול לסותרו בין השמשות וליכנס אצל עירובו. אבל אם היה בניין גמור שיש בסתירתו איסור תורה אינו עירוב, שלא התירו איסור תורה בין השמשות אצל עירוב.
<h2>דף לה.</h2>
הניח עירובו בסוף אלפים אמה שלביתו ונתגלגל חוץ לאלפים אמה, אם מבעוד יום נתגלגל אינו עירוב, שהרי יש יותר מאלפים אמה בינו לבין עירובו, ואינו יכול להלך אצל עירובו. והוא שנתגלגל ד' אמות חוץ לאלפים, אבל תוך ד' אמות הרי כל ד' אמות הסמוכים למקום שביתתו הם אצלו כמו בית אחד, והרי הוא כאילו עירובו תוך אלפיים. נתגלגל חוץ לאלפים, אפי' יותר מארבע אמות לאחר חשיכה עירובו עירוב, לפי שזמן קניית העירוב הוא בין השמשות, והרי בין השמשות עירובו היה במקומו. וכן אם נשרף עירובו או שנפל עליו גל שאינו יכול ליטלו משם, או שהיה עירובו תרומה ונטמאת, או שהיה חולין ונתערבה בהן תרומה טמאה שאין עירובו ראוי לו, אם היה מבעוד יום אינו עירוב, אם לאחר חשיכה הרי זה עירוב. ספק מבעוד יום ספק לאחר חשיכה הרי זה עירוב, לפי שהעירוב הוא מדברי סופרים וספיקו להקל. בד"א כשהיה עירובו ראוי לו מבעוד יום, כגון שהיו חולין הראויין לו או תרומה טהורה הראויה לכהן טהור ונולד בהן ספק שנטמאת התרומה, או שנתערבה תרומה בחולין סמוך לחשיכה ואינו יודע אם מבעוד יום אם משחשיכה, אבל אם היו מסופקין אצלו מתחלה קודם שערב בהן, הואיל ואין סעודה זו ראויה לו מבעוד יום אינו ראוי לערב בה.
<h2>דף לו.</h2>
היו לפניו שתי ככרות אחת שלתרומה טמאה ואחת שלתרומה טהורה ועירב בשתיהן, אע"פ שיש שיעור שתי סעודות בטהורה הרי זה אינו עירוב, לפי שאינה סעודה הראויה לו מבעוד יום, שאינו מכיר אי זו הטהורה וכן כל כיוצא בזה. ונראה בעיניי שלא אמרו לערב בתרומה טהורה אלא בזמן שהיתה טהרה בישראל, שהיה להן אפר הפרה והיו מטהרין טמאי מתים שבישראל, אבל בזמן [הזה] לא יימצא בהן טהור ואין תרומה טהורה ראויה לשום אדם, ואע"פ שהיו פירות שלא הוכשרו במים ואין מקבלין טומאה, והואיל ואין בה היתר אכילה לשום אדם אין מערבין בה. אמר בערב שבת ככר זה היום חול ולמחר קודש, ראוי לערב בו, שאין קדושה יורדת עליו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, ולא אמר מחר אלא מחר הברור, אבל בין השמשו' שהוא שעת קניית העירוב חול היה. אמר ככר זה יהיה היום קודש ולמחר יהיה מחולל על המעות הללו ועירב בה, אין עירובו עירוב, שהרי בין השמשות בקדושתו עומד, שלא אמר מחר אלא על מחר הברור, ועוד שאינה סעודה הראויה לו מבעוד יום.
<h2>דף לו:</h2>
מתנה אדם על עירובו, שאם [י]רצה מניח אדם שני עירובין אחד ל[צד] מזרח שלביתו ואחד ל[צד] מערב שלביתו עד אלפים אמה, ואומר אם יבואו גוים בשבת מן המזרח עירובו במערב יקנה לו, לפי שהוא ירא מהם וצריך לברוח מפניהם לצד מערב, ואם יבואו גוים בשבת למערב עירובו במזרח יקנה לו. ואם יבואו מכאן ומכאן למקום שירצה לילך בשב' ילך, ואם לא באו לא מכאן ולא מכאן יהיה כבני עירו ולא יקנה לו לא עירוב שבמזרח ולא עירוב שבמערב, ואע"פ שלא היתה שביתתו מבוררת בין השמשות, כשיתקיים תנאו בשבת אומ' הוברר הדבר למפרע ששביתתו במקום פלוני היתה. וכן אם בא חכם אחד לצד מזרח וחכם אחד לצד מערב ועירב בשתי הרוחות שילך מחר אצל אחד מהן שירצה, הרי זה תנאו קיים. וכן אם הניח עירובו במקום המשתמר, ואמר הריני מערב עירוב זה לכל השבתות שלכל השנה, כשארצה שיקנה לי עירובי יקנה לי וכשארצה שלא יקנה לא יקנה, הרי זה תנאו קיים, ואע"פ שלא גילה דעתו מבעוד [יום] יכול לגלות דעתו בשבת, ואומר בשבת זו רציתי שיקנה לי עירובי או לא יקנה, ועושה בכל שבת כרצונו.
<h2>דף לח.</h2>
יום [טוב] הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה יכול לערב שני עירובין, יום אחד לצד מזרח ויום אחד לצד מערב, או יום אחד יהיה כבני עירו ויום אחד יקנה לו עירובו לאי זה רוח שירצה, לפי ששני הימים הללו שתי קדושות הן וקונה בהם שתי שביתות לשתי רוחות. היה יום טוב לפני השבת אינו (צריך) [יכול] לערב ביום טוב לצורך השבת, שאין יום טוב מכין לשבת בדבר שאינו יכול להכין לעצמו. כיצד הוא עושה, עומד מערב יום טוב ומניח עירובו לצורך יום טוב לאי זה צד שהוא צריך לילך ביום טוב. וכן מניח עירובו לצורך השבת לא יזה צד שצריך לילך בשבת. וצריך שיהיה קיים העירוב שליום טוב עד לאחר חשיכה, ואם נאכל או נאבד עירובו מבעוד יום אינו קונה לו ביום טוב. ואם נאכל או נאבד עירוב שלשבת בערב שבת מבעוד יום אינו קונה לו בשבת, אלא הרי הוא כבני עירו.
רצה לערב יום טוב ושבת למקום אחד, הרי זה שולח עירובו מערב יום טוב במקום שהוא צריך לערב ומניחו שם עד חשיכה, ולאחר חשיכה [נוטלו] [ו]מביאו עמו, ועוד מחר ביום טוב שולחו שם סמוך לחשיכה ומניחו שם עד שתחשך וקונה לו [שם] שביתה בשבת. ואין זה מכין מיום טוב לשבת, שהרי באותו מקום שקנה שביתה מערב יום טוב הוא קונה שביתה בשבת. בד"א כשעירב בשבת באותו פת שעירב ביום טוב, שמוליכו שלוחו ומניחו סתם ואינו צריך לומר כלום הואיל ועירב בו כבר מאתמול, אבל אם אבד אותו הפת וצריך לערב בפת אחרת, הרי זה צריך לומר שהוא מערב בו לצורך שבת, והרי הוא כמכין מיום טוב לשבת.
<h2>דף לח:</h2>
הניח עירובו ביום טוב לצד מזרח ועירוב שלשבת לצד מערב, צריך שלא יהא בין עירובו שליום טוב לעירובו שלשבת יותר מאלפיים אמה, שאם היה ביניהם יותר מאלפיים אמה אין עירובו שלשבת קונה לו, לפי שאינו יכול לילך ביום טוב ממקום שביתתו אצל עירובו שלשבת, ואין סעודת העירוב ראויה לו מבעוד יום, [וכל סעודת עירוב שאינה ראויה לו מבעוד יום] אינה עירוב.
הלך המערב עצמו למקום שהוא צריך לערב ולא עירב על ידי שליח, הרי זה אינו צריך להוליך שם שום עירוב, אלא עומד שם עד חשיכה וקונה שם שביתה ברגליו, ואחר חשיכה חוזר לביתו, ולמחר ביום טוב הולך עוד סמוך לחשיכה ועומד שם [עד] שתחשך וקונה שם שביתה ברגליו לצורך השבת, ואין זה כמכין מיום טוב לשבת, הואיל ולאותו מקום שקנה שביתה ביום טוב קנה שביתה בשבת, וגם אינו צריך לומר כלום כשמערב ברגליו.
<h2>דף לט.</h2>
שני ימים טובים שלראש השנה הרי הן כאחד, וכשם שאין מערבין ביום אחד חציו לצפון וחציו לדרום כך אין מערבין בשני ימים טובים שלראש השנה יום אחד לצפון ויום אחד לדרום, אלא צריך לקנות בשני ימים שביתה במקום אחד. וכן ביצה שנולדה בראשון אסורה בשיני, ששניהם כיום אחד הן. וכן חיות ועופות [ודגים] הניצודין בראשון אסורין בשיני, ששניהם כיום אחד הם. שני ימים טובים שלפסח ושני ימים [טובים] שלעצרת ושני ימים טובים שלסוכות הם הנקראים שני ימים טובים שלגלי(י)ות, לפי שלא היו עושין אותן שני ימים אלא בגולה, לפי שלא היו יודעין מתי הוקבע החודש בירושלם, אבל בירושלם לא [היו] עושין אותן אלא יום אחד. ואינן דומין לשני ימים טובים שלראש השנה, שאף בירושלם היו עושין פעמים שני ימים, שאם לא באו עדים להעיד עדות החודש ביום שלשים לאלול היו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. לפיכך שני ימים טובים שלראש השנה הם קדושה אחת וכיום אחד הן דומין, וכל האסור ביום טוב ראשון אסור ביום טוב שיני, כמו שביארנו. אבל שני ימים טובים שלגלי(י)ות ביצה שנולדה ביום טוב הראשון מותרת בשיני. וכן חיות ועופות ודגים הניצודין בראשון מותרין בשיני, לפי שאחד מהן הוא חול, ואין עושין שניהם יום טוב אלא מספק. וצריך להמתין בערב שיני עד כדי שיהו ניצודין לאחר שחשיכה. וכן ירק הנתלש ביום טוב ראשון מותר ביום טוב שיני, וצריך להמתין לו בערב שיני עד כדי שיתעסקו בו לתולשו [ולהביאו]. וכן הנתלש ביום טוב שיני צריך להמתין לו במוצאי יום טוב עד כדי שיתעסקו בו לתולשו ולהביאו. וכן אם רצה לערב בשני ימים שלגלי(י)ו' בשתי רוחות הרשות בידו, שהרי אחד מהן הוא חול, ובלבד שיערב שם שני עירובין מערב יום טוב ויתקיים כל עירוב עד חשיכה, כמו שביארנו בשבת ויום טוב.
<h2>דף מ:</h2>
העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון שלראש השנה אינו צריך להזכיר שלראש חודש, אלא אומר ביום הזכרון הזה, ועולה לו משום ראש חדש ומשום ראש השנה. וכן המתפלל בשני ימים טובים שלגלי(י)ות מזכיר קדושת היום, ואע"פ שעושין שני(ם) ימים מספק לא יזכיר תנאי בתפלתו לומר אם היום אם מחר, אלא אומר ביום חג פלוני הזה. אחד ראש השנה ואחד שאר ימים [טובים] צריך לברך זמן, שהיא ברכת שהחיינו וקיימנו בקידוש היום. ואם לא בירך ביום ראשון מברך ביום שיני או באחד משאר הימים כשיזכור, ואפי' אם אין כוס שליין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס. וכן ביום הכיפורים שאינו ראוי לברך על הכוס מברך זמן בלא כוס, שהרי אפי' אם בירך זמן מבעוד יום אסור לו לשתות. וכן המתפלל שלשבת בערב שבת מבעוד יום נאסר בעשיית מלאכה, שכבר קיבל עליו את השבת. והמוהל ביום הכיפורים מברך בלא כוס, שאם מברך על היין מברך [ברכה] לבטלה, ואין ראוי ליתנו לקטן שמא ירגיל בו לאחר שיגדיל. ויש אומ' שמ[ב]רכין על הכוס ומניחין אותו לאמו שלתינוק אחר חשיכה, ואינו נראה בעיניי שהרי אמרו המברך צריך שיטעום ואין להמתין עד הלילה.
<h2>דף מא:</h2>
המתענה בערב שבת משלים תעניתו עד השבת, וכן תשעה באב שחל להיות באחד בשבת מתחיל תעניתו מן השבת, לפי שאסור לו לוכל בין השמשות.
מי שהוציאוהו גוים חוץ לתחומו, או שבעתתו רוח רעה ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחומו ואחר כך חזר לדעתו, אין לו אלא ד' אמות בלבד. החזירוהו לתחומו הרי הוא כאילו לא יצא. בד"א (כ)שיצא באונס וחזר באונס, אבל אם יצא בדעת והחזירוהו באונס, או שחזר לדעת אע"פ שהוציאוהו באונס אין לו אלא ד' אמות. הוציאוהו חוץ לתחומו והוליכוהו לעיר אחרת, או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין מחיצות, [הרי כל ההיקף כולו כד' אמות ומהלך כל ההיקף, הואיל ויצא חוץ לתחומו באונס. ונראה בעיניי שאע"פ שהעיר אינה מעורבת או שאינה מוקפת מחיצות] שהיא ככרמלית ואין מטלטלין בה אלא בארבע [אמות], הואיל ויש בה יישוב בתים שהן לדירה הרי היא כולה כארבע אמות. וכן עיבורה שלעיר, שהן בתים שהן חוץ לעיר כל אותו הישוב כארבע אמות הוא ויכול להלך בכולו, כמבואר בקונטרס הראייות.
מי שהוציאוהו חוץ לתחומו, אע"פ שאין לו אלא ארבע אמות, אם הוצרך לנקביו הולך למקום הצנוע לו, ואע"פ שהוא חוץ לארבע אמות, לפי שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כגון זה שאמרו חכמים לא תסור מכל דבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, כמבואר בקונטרס הראייות. אם היה פקח אינו מתרחק מתחומו אלא נכנס לתוך תחומו כשבא לבדוק עצמו, והרי הוא כאילו לא יצא מתחומו הואיל ובהיתר נכנס. פירות שיצאו חוץ (למקומן) [לתחומן] וחזרו, אע"פ שהוציאום במזיד (והוציאום) [והחזירום] במזיד לא הפסידו מקומן, לפי שהפירות אנוסין הן, ומוליכין אותן ביום טוב ממקום שביתתן אלפיים אמה לכל רוח. הוציאום ולא החזירום למקומן אין להם אלא ד' אמות, ואין מוציאין אותן חוץ לארבע אמותיהן, ואם הוציאום בשוגג מותרין באכילה ואם הוציאום במזיד אסורין באכילה חוץ לתחומן. ואם הוציאום גוים הרי הן כאילו יצאו בשוגג ומותרין באכילה [בתוך] (ב)ארבע אמותיהן. ומעשה שהביאו גוים בעיר אחת אילים ביום טוב מחוץ לתחום והתירו חכמים לטלטל אותם בכל העיר ולשחוט אותם ולאכל אותן, שכל העיר היא להם כד' אמו'. אבל להוציאם חוץ לעיר אסור, לפי שחפצי הגוי קונין שביתה במקומן. וכן פירות הבאים בספינה [אפי'] על ידי ישראל מותרין באכילה חוץ לתחומן, שהרי בהיתר באו והרי הן כאילו יצאו בשוגג.
והבא בספינה בשבת ונכנסה הספינה לתוך הנמל שהוא תוך עיבורה שלעיר, הרי זה רשאי לירד מן הספינה ולהלך בכל העיר, שהרי בהיתר יצא חוץ לתחומו, כמבואר בקונטרס הראייות. ואם נכנסה הספינה בתחום העיר, עד שלא קדש היום הרי זה מותר לירד מן הספינה ולילך בעיר, אע"פ שהיה הנמל חוץ לעיבורה שלעיר, והרי הוא כבני העיר להיות לו אלפים אמה לכל רוח סביב העיר. ואם לא נכנסה הספינה בתחום העיר, עד שלא קדש היום הרי זה אסור לו לירד מן הספינה אם לא היתה בתוך עיבורה שלעיר, שאין לו אלא ד' אמות, הואיל ומוציאתו הספינה חוץ לתחומו. ומותר לו לילך בכל הספינה, שכל הספינה היא לו כארבע אמות, בין אם היתה מהלכת בין אם היתה עומדת, ואפי' קפץ מספינה לספינה בשבת, עד שלא יצא חוץ לתחומו והספינה השנייה הוציאתו חוץ לתחומו הרי זה מהלך את כולה, אע"פ שלא שבת תוך מחיצות השנייה בשעה שקדש היום. נפחתו דופני הספינה והרי אין לה מחיצות בשעה שהיא מהלכת, מהלך את כולה. אבל בשעה שעומדת אינו מהלך בה אלא ד' אמות, שהרי אין לה מחיצות ואינה כולה כארבע אמות.
<h2>דף מב.</h2>
היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפיים פסיעו' (בשבת) [בינוניות] וזהו תחום שבת. שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה בשבת והיתה המחיצה יותר מאלפיים אמה, מהלך בה אלפיים אמה כתחומו ולא יותר, ומטלטל בכולה [ו]אפילו חוץ לאלפים על ידי זריקה, שזורק הכלים השובתים שם מתוך אלפים חוץ לאלפים, ואע"פ שאינו רשאי להלך שם. וכן אם היה מודד תחומו ובא וכלתה מדת תחומו בחצי העיר המעורבת, מותר לטלטל בכל העיר כולה על ידי זריקה, ובלבד שלא יעבור תחומו ברגליו. ולא אמרו בזו כל העיר כד' אמות שיהא מותר לילך בכולה, לפי שלא שבת באויר מחיצות [זה] בשעה שקדש היום. וכן כשהקיפוהו גוים מחיצה בשבת אין אומרין כל ההיקף הוא לו כד' אמו', [הואיל] ויש לו אלפים אמה שזכה לו בשעה שקדש היום.
<h2>דף מג.</h2>
היוצא חוץ לתחומו למעל' מעשרה טפחים, כגון שהיה מהלך על גבי גדר שהוא גבוה עשרה טפחים ואינו רחב ארבעה, והרי הוא כמהלך באויר וראש הגדר בתוך התחום וראשו האחד חוץ לתחום, או שקפץ למעלה מי' טפחים [ויצא חוץ לתחומו] על ידי קפיצה ודילוג, וכן חזר על ידי קפיצה ודילוג, הרי זה ספק בתלמוד אם יש תחומין למעלה מי' טפחים אם לאו, וספיקו להקל, ומותר [לו] לצאת ולחזור, כמבואר בקונטרס הראייות.
אמר הריני נזיר ביום שבא בן דוד, הרי זה אסור לשתות יין כל ימות החול, שכל יום ראוי להסתפק בו שנ' ופתאום יבא אל היכלו. ומותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים, לפי שאליהו עתיד להקדימו לכל הפחות יום אחד, ואין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, לפי שישראל טרודים בצרכי שבת ובצרכי יום טוב. אבל באחד בשבת אסור לשתות יין, שמא בא אליהו בשבת לבית דין הגדול והוא אינו יודע, ושמא בא דרך אויר שאין תחומין למעלה מעשרה, וספק נדרים להחמיר.
<h2>דף מג:</h2>
מעשה בתלמיד אחד שהיה הולך ומחשב בדבר הלכה, עד שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו, והקיפוהו מחיצה שלבני אדם ששבתו שם, והרי היא כל המחיצה אצלו כד' אמות, והלך תוך המחיצה עד (שקרב) [שנתקרב] אצל תחומו (שנים) [שתי] אמות, והואיל והוא קרוב לתחומו ב' אמות מותר לו ליכנס בתחומו אפילו בלא מחיצה. וכן בכל מקום מחיצה שלבני אדם מחיצה היא. (וכן) [ו]מי שהיו חפציו ברשות הרבים והקיפום בני אדם עד ביתו, יכול להכניס חפציו בביתו על ידי אותו ההיקף, ובלבד שלא (יהא) [יעשו] ההיקף הזה מדעת שאסור לעשות מחיצה המתרת בשבת, בין אם היה שלבני אדם בין אם היה שלכלים. והעושה מחיצה שלבני אדם לא יכנס הוא עמהם, לפי שהוא יודע בדבר והם שאינן יודעין מותרין.
<h2>דף מד.</h2>
מחיצה שאינה מתרת מותר לעשותה בשבת, כגון סוכה שיש לה שלש דפנות שהיא כשירה ובא לעשות לה דופן רביעי לצניעות בסדין אחד וכיוצא בו, הרי זה מותר, ואם בא לעשות דופן שלישי שהוא מתיר את הסוכה אסור לעשותו בשבת.
<h2>דף מד:</h2>
מי שיצא חוץ לתחום ברשות בית דין, כגון שיצא להצלת נפשות או להעיד עדות החדש, ואמרו לו כבר נעשה מעשה ואינך צריך לילך, יש לו אלפים אמה לכל רוח מאותו מקום שנמצא שם. ואם היה אותו התחום שלאלפים אמה מובלע בתוך התחום שהיה לו מתחלה, הרי זה נכנס לתחומו וחוזר למקום שביתתו כבתחלה, כאילו לא יצא מתחומו. השובת במערה שיש בה דייורין, שיש בתוכה ארבעת אלפים אמה, שהרי היא לו כולה כארבע אמות, אם יש על גגה ארבעת אלפים אמה הרי זה יוצא מפתח שלמזרח ומהלך על גגה אלפים אמה הסמוכי' לפתח שלמזרח, ועוד יוצא מפתח שלמערב ומהלך על גגה אלפים אמה הסמוכים לפתחה שלמערב, אבל אינו יכול להלך כל ארבעת אלפים שעל גגה בבת אחת. אבל אם היה גגה פחו' מארבעת אלפים הרי זה מהלך כולן בבת אחת, לפי שהתחומין מובלעין זה בזה.
<h2>דף מה.</h2>
גוים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. בד"א שבאו על עסקי ממון, אבל אם באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר [שהיא קצה הגבול], אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. יצאו בכלי זינן חוץ לתחום, אם נצחו הן את הגוים עד שאינן יראין מפניהן, יש להן אלפים אמה ואינן חוזרין למקומן, [אלא אם היה מובלע תחומן זה בתחומן הראשון]. אבל אם הגוים נצחו אותן, הרי אילו חוזרין בכלי זינן למקומן, ואפילו אם היו רחוקין יותר מארבעת אלפים אמה, שמא יהרגום [ה]אויבים.
מי שישב בדרך ערב שבת סמוך לחשיכה וכסבור לשבות שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר, אע"פ שלא נתכון לשבות בעיר הרי הוא כבני העיר, הואיל ושבת בתחום העיר, ולא היה סבור לשבות שם אלא מפני שאינו יודע שהוא בתחום העיר.
היוצא חוץ לתחומו אין לו אלא ד' אמות, כמו שביארנו, והן ארבע אמות לכל רוח, שהן שמונה על שמונה, כמבואר בקונטרס הראייות. היו שנים, והיו מקצת אמותיו שלזה בתוך אמותיו שלזה, כגון שהיה ביניהם שש אמות, ששתי אמות האמצעייות הן שלשניהן, הרי אילו מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא [זה] מתוך שלו לתוך שלחבירו, שכשם שהוא [אינו] רשאי לצאת חוץ לארבע אמותיו כך אין מוציאין חפציו חוץ לד' אמותיו. היו שלשה, והיה בין שנים החיצונים ח' אמות, והשלישי הוא ממוצע ביניהם, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה עם זה.
<h2>דף מה:</h2>
עירבה האמצעית עם החיצוני' ושתים החיצונות לא עירבו זו עם זו, האמצעית מותרת עם שתיהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו, שאסור לכל אדם להוציא כלי חיצונה זו שהוציאו מן הבתים לחצר [ל]חיצונה האחרת, אע"פ שהניחום באמצעית תחלה. בד"א כשנתנה האמצעית עירובה בחיצונה זו ועירובה בחיצונה האחרת, או שנתנו החיצונ(ה)[ות] עירובם באמצעית בשני בתים, או שנתנו עירובן בבית אחד שבאמצעית ונתכוונו לחלקו בשני כלים, (או) שהיו יכולין ליתן שני העירובין בכלי אחד ונתנו(הו)[ם] בשני כלים, אבל אם נתנו החיצונות עירובן באמצעית בכלי אחד הרי הן כאילו כולן מעורבות כאחת ומטלטלין אפילו מחיצונה זו לחיצונה זו.
[מי (שיצא) [שישן] בדרך בערב שבת ולא ידע עד חשיכה, [אע"פ] שלא היה לו דעת לקנות שביתה הרי זה יש לו אלפים אמה לכל רוח, הואיל ואילו היה ניעור קנה שביתה אף כשיישן גם כן קנה שביתה.
גשמים שירדו ערב יום טוב, אם היו סמוכין לעיר ודעת אנשי העיר עליהם, הרי הן כבורות שלעיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח סביב לעיר, ואם לא היו סמוכין לעיר הרי הן כחפצי הפקר והזוכה בהן ביום טוב הרי הן כרגליו. ירדו גשמים ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם, ולא כרגלי הזוכה בהם בלבד, [אלא] אפי' אדם אחר שעירב יכול [ל]הוליכן למקום שעירב, לפי שלא היו ראויין לקנות שביתה בין השמשות כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן נהרות המושכין ומעינות הנובעין ומי הים הרי הן כרגלי כל אדם, הואיל והן נדין ומתנענעין תמיד אין להן שביתה כל עיקר, וכל אדם יכול להוליכן למקום שהוא הולך.
<h2>דף מו.</h2>
אבל חפצי הפקר אינן קונין שביתה, הואיל ואין להם בעלים אין מי שיקנה להם שביתה, וכל הזוכה בהן בשבת הן כרגליו, ואם בא שום אדם שעירב להוליכן למקום שעירב אינו רשאי להוליכן אלא במקום שהזוכה בהן יכול לילך.
<h2>דף מז:</h2>
חפצי הגוי קונין שביתה אצל בעליהן, אע"פ שהגוים אינן בני שביתה גזרו בעלים גוים משום בעלים שלישראל. שתי עיירות שיש ביניהן ד' אלפים [אמה], שהן שתי תחומי שבת, והיה ביניהם אגם מים, מקצתו בתוך תחומה שלזו ומקצתו בתוך תחומה שלזו, הרי זה אסור לשתי עיירות, לפי שהמים מעורבין ונמצאו אילו נוטלין מתחומן שלאילו. עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים באמצע האגם, אילו נוטלין מתחומן ואילו נוטלין מתחומן, אע"פ שהמחיצה אינה מגעת עד הקרקע, ואפי' אם היא מחיצה שלקנים שהמים עוברין ביניהן מלמטה ומלמעלה, הרי היא כאילו היא מחיצה שלברזל, וכאילו אין המים מתערבין כל עיקר, קל הוא שהיקלו חכמים במים.
<h2>דף מח.</h2>
וכל אדם מודדין לו ד' אמותיו באמה שלו, אם גדול גדול ואם קטן קטן, שהרי גופו שלש אמות ואמה אחת כדי לפשוט ידיו ורגליו. ואם היה ננס באבריו, שגופו גדול ואמתו קטנה, מודדין לו ד' אמותיו באמה בינוני', שכל אמה בת ששה טפחים, וכל טפח הוא ארבע אצבעות בגודל. ולא נתנו לו ד' אמות לכל רוח אלא להלך בהן, אבל אם בא לטלטל חפציו אינו מטלטל אלא מתוך ד' אמות, שהמעביר ד' אמות ברשות הרבים חייב. שלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות גם (ה)[כ]ן כל אחת מהן לרשות הרבים, אם רצו מערבין כולן כאחת ומטלטלין כולן מזו לזו, ואם רצו מערבת כל אחת ואחת בפני עצמה, שהרי כל אחת יש לה פתח לרשות הרבים ואין להן דרך זו על זו.
<h2>דף מט.</h2>
אם לא היתה האמצעית פתוחה לרשות הרבים ורגילה לצאת ולבוא דרך חיצונה זו מכאן ודרך חיצונה זו מכאן, אם עירבה עמהן היא מותרת עמהן והן מותרות עמה כמו שביארנו, בין שהיו החיצונות חצירות בין שהיו מבואות, שהיה כל מבוי מעורב לעצמו. אם לא עירבה האמצעית עם החיצונ', הרי זו אוסרת על שתיהן ואסורה לטלטל כל חיצונה לעצמה, לפי שהאמצעית נכנסת ויוצאה עליה ולא עירבה עמה. היתה האמצעית רגילה [לצאת ו]לבוא בחיצונה זו ובחיצונה האחרת אינה רגילה לצאת ולבא, הרי זו אוסרת על אותה שהיא רגילה, ועל אותה שאינה רגילה אינה אוסרת, ומותרת אותה שאינה רגילה לטלטל לעצמה. עירבה האמצעית עם אותה שאינה רגילה בה, הותרה הרגילה לטלטל לעצמה, שהרי סילקה האמצעית את דרכה מעליה, הואיל ועירבה עם האחרת ועם זו לא עירבה. וכן אם עירבה החיצונה שהאמצעי' רגילה בה לעצמה, וזו שאינה רגילה בה לא עירבה לעצמה, וכן האמצעית עצמה לא עירבה, דוחין אותה אצל אותה שאינה רגילה בה [שלא עירבה ומסלקת דרכה מאותה שהיא רגילה בה] שלא תקלקל אותה [הואיל] והיא מתוקנת.
חמשה הדרין בחצר אחת וגבו את עירובן ונתנוהו בבית אחד בשני כלים, אם לא היו מכילין בכלי אחד הרי זה עירוב, ואם היה מכיל בכלי אחד ונתנוהו בשני כלים אינו עירוב, שהחולק את עירובו אינו עירוב. בית שמניחין בו בני החצר את עירובן אינו צריך ליתן חלקו בעירוב, שהרי נעשו כל בני החצר כאילו כולן דרין באותו בית על ידי עירובן, שבמקום שאדם נותן עירובו רואין כאילו היא שם דירתו. ומערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, שמניחין עירובן בבית שהורגלו להניחו, כמו שמבואר בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"א].
<h2>דף מט:</h2>
חמשה הדרין בחצר אחת ועירבו ביניהן והוליך אחד מהן עירובו במבוי או בחצר שהחצר שלהם פתוחה שם, הרי כל בני חצירו מעורבין על ידו, לפי ששליחות כולן הוא עושה כשהוא מערב במקום אחר.
מי (שהוא) [שהיה] בא בדרך בערב שבת והיה ירא שמא לא יוכל להגיע לתחום העיר עד שתחשך, אם היה מכיר אילן או גדר שהוא בתוך אלפים אמה שלעיר הרי זה עומד ואומר בכל מקום שהוא שביתתי בעיקרו שלאילן או שלגדר. והוא שיוכל להגיע שם קודם שתחשך אם יטריח עצמו ללכת במרוצה, ואע"פ שהולך אחר מכן בנחת ואינו מגיע שם עד חשיכה הרי זה קנה שם שביתה, והולך אחר חשיכה ממקום רגליו עד עיקרו שלאילן אלפים אמה, ומעיקרו שלאילן [עד ביתו] אלפים אמה, ונמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה. אם לא היה יכול להגיע בעיקרו שלאילן קודם חשיכה אפילו אם ילך במרוצה לא אמר כלום, ולא קנה שביתה אלא במקום שחשיכה לו. וכן אם היה רחוק בשעה שקדש היום מעיקרו שלאילן יותר מאלפיים אמ' לא קנה שם שביתה, ואע"פ שהיה יכול לרוץ ולהגיע [שם] קודם שתחשך. אמר שביתתי תחתיו שלאילן, אם היה תחתיו שלאילן שמונה אמות לכל רוח או יותר הרי זה לא קנה שם שביתה, שהרי שביתתו שלאדם היא ארבע אמות לכל רוח, וזה הואיל ולא סיים מקום שביתתו בד' אמות שבצפונו או בדרומו [הרי זה] לא אמ' כלום, כמבואר בקונטרס הראייות.
אם אינו מכיר אילן או גדר ואמ' שביתתי במקומי, זכה לו מקומו ויש לו לשביתתו [ד' אמות לכל רוח, וחוץ לד' אמות יש לו] אלפים אמ' לכל רוח, ובין ארבע אמות שנתנו לו לשביתתו בין אלפיים אמה שנתנו לו לתחומו כולן הן מרובעות, ויש להן פיאות כדרך כל מרובע, ואם בא ללכת דרך אלכסון מודדין לו כפי מדת אלכסון שלמרובע. וכן המעביר חפץ ד' אמות ברשו' הרבי' אינו חייב עד שיעבירנו אלכסונו, שאם בא להעבי' החפץ באורך רשות הרבים או ברוחבו מתחייב עליו בארבע, אבל בא להעביר דרך אלכסונו אינו חייב עד שיעבירנו ד' אמות וח' חומשין, שכל אמה המרובעת יש באלכסונה אמה ושני חומשי אמה.
<h2>דף נ:</h2>
היה תחתיו שלאילן שבעה אמות לכל רוח הרי זה קנה שם שביתה, שהרי בין אם תתן לו הצפונית בין אם תתן לו הדרומית הרי יש בין באילו בין באילו קצת מד' אמותיו, והרי מקצת שביתתו מסויימת ומודדין לו אלפים אמה משם, אלא שמחמירין עליו במדתו, שאם בא לילך בצד צפון מודדין לו אלפים אמה [מן] הדרומית, ואם בא לילך לצד דרום מודדין לו אלפים אמה מן הצפונית, ונמצאת מדתו מתמעטת. היה מכיר מקום המסויים, כגון תל שהוא גבוה עשרה ואינו רחב יותר מבית סאתים, וכן נקע שעמוק עשרה, או קמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה, ואינן רחבין יותר מבית סאתים, אע"פ שאין בהן בית דירה הרי כל ההיקף כולו כד' אמות ומהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה לכל רוח. טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, שילך מקצת היום לרוח זה ומקצת היום לרוח זה, או שאמר לעבדיו צאו וערבו עלי אנה שתרצו, שהיה בדעתו להתרחק מן העיר [בשבת] יותר מאלפיים אמה, והאחד עירב עליו לצד צפון והאחד לצד דרום, הואיל ואין שביתתו מסויימ' הרי זה לא קנה אחד מהן ושביתתו כבני עירו, כמבואר בקונטרס הראייות. היו שנים מהלכין בדרך, והאחד מכיר אילן או גדר או שום מקום מסויים והאחר אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני.
<h2>דף נא:</h2>
כל אדם יכול לערב בין במזונו בין ברגליו, ששולח מזונו במקום שרוצה לערב וקונה שם שביתה בעירובו, וכן אם רצה יוצא שם ברגליו ועומד שם עד חשיכה וקונה שם שביתה ברגליו. ובין הקונה שביתה ברגליו בין הקונה בעירובו יש לו ד' אמות לכל רוח לשביתתו ואלפים אמה לתחומו חוץ לשביתתו. אבל לא כל אדם יכול לומר שביתתי במקום פלוני, שלא התירו חכמים דבר זה אלא למי שבא בדרך, שהוא נחשב כעני שאינו מצוי בביתו לערב במזונו. אבל מי שמצוי בביתו אינו יכול לומר שביתתי במקום פלוני, אלא שולח שם עירובו או יוצא שם ברגליו בין אם הוא עני בין אם הוא עשיר, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף נב.</h2>
מי שיצא מעירו ללכת לעיר אחרת הרחוקה מעירו (ו)עד [ארבעת] אלפים אמה, שיכול לילך שם בשבת על ידי עירוב וכשיבא לילך בערב שבת החזירו חבירו, אע"פ שלא יצא אלא כל שהוא, ואפילו ירד מסולם ביתו מעלה אחת על דעת לילך לאותה העיר הרי זה כמי שהחזיק בדרך ויכול לומר שביתתי במקום פלוני. ואם היה מכיר בסוף התחום מקום מסויים [ואע"פ שלא אמ' שביתתי במקום פלוני, הרי הוא כמי שאמר, הואיל והיה מכיר בתוך התחום מקום המסויים] ודעתו לילך באותו מקום, הרי גומר בלבו לקנות [שם] שביתה, ולמחר משכים והולך, והוא שהתחיל לצאת על דעת לילך באותה העיר, אבל אם יצא על דעת לילך לקנות שביתה בתוך התחום הרי זה לא קנה שם שביתה עד שילך ברגליו. וכן אם לא החזירו חבירו, אלא חזר הוא מאליו, או שלא התחיל לצאת כל עיקר, אע"פ שחבירו מחזירו אינו יכול לומר שביתתי במקום פלוני עד שילך ויקנה שם שביתה ברגליו, או שישלח שם עירובו, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף נב:</h2>
מי שיצא חוץ לתחומו יותר מד' אמות, לא יכנס בתחומו, אלא יש לו ד' אמות לכל רוח בלבד, כמו שביארנו למעלה, והרי אין ד' אמות שלו נכנסות לתוך תחומו. אבל אם יצא פחות מד' אמות, הואיל וד' אמות שלו מובלעות בתוך תחומו הרי זה נכנס בתוך תחומו והרי הוא כמי שלא יצא. יצא רובו חוץ לד' אמות שלו ומיעוטו בתוך ד' שלו, הרי הוא כמי שיצא כולו. היה רובו בתוך ד' אמות שלו ומיעוטו חוץ לד', הרי הוא כמי שהיה כולו בתוך ארבע אמות שלו וחוזר לתחומו.
מי שבא בדרך בערב שבת והחשיך לו חוץ לתחום ולא אמר שביתתי במקום פלוני, אם היה רחוק מן התחום יותר מט"ו אמה לא יכנס לתחום העיר להיות כבני העיר, אלא קנה שביתה במקומו ומודד תחומו ממקומו, אבל אם לא היה רחוק מן התחום יותר מט"ו אמה הרי הוא כאילו שבת בתחום העיר, והרי הוא כבני העיר, לפי שדרך המודדין לאחוז בחבל המדה מיכן ומתמעטת במדה מאלפים אמה, והולכין בעירוב להקל.
היו בתים חוץ לעיר, אע"פ שרחוקים מן העיר עד שבעים אמה וד' טפחים, שהוא שיעור קרפף והוא שיעור בית סאתים, הרי אילו מתעברין עם העיר ורואין כאילו העיר נמשכת עד שם. ואע"פ שנחרבו אותם הבתים ונשארו בהם ג' מחיצות גבוהות י' טפחים, אע"פ שאין עליהם תקרה הרי אילו מתעברי' עם העיר. נשארו לבית שתי מחיצות גבוהות י' טפחים ויש עליהם תקרה, הרי זה ספק בתלמוד אם הן חשובות כמו בית להתעבר עם העיר אם לא , וספיקו להקל. ואם היו אותן החרבות נמשכות חוץ לעיר אפילו עד מאה מילין, ולא היה בין בית לחבירו יותר משבעים אמה וד' טפחים, הרי הן כולן כד' אמות, ומהלכין את כולן וחוצה להן אלפים אמה. ובית שאין לו ד' אמות על ד' אמות אינו מתעבר עם העיר, כמו שמבואר בהלכה ראשונה שלסוכה [ג' ע"ב].
עיבורה שלעיר הרי הוא כעיר. וכיצד [הוא] עיבורה שלעיר, היה בית אחד יוצא ובית אחד נכנס, בין מרוח אחת בין משתי רוחות, מודדין כל מדת העיר כנגד הבית היוצא [ו]רואין כאילו הכל מלא בתים. וכן אם היתה העיר עגולה, מודדין כנגד העגול, ומודדין חוט המדה לכאן ולכאן ורואין כאילו היא מרובעת, וכאילו כולה מליאה בתים מזוית לזוית, וכן עושין לכל רוחותיה סביב שתהא כולה מרובעת בזוייותיה כדרך כל דבר מרובע. היה אורכה יתר על רחבה, אין מרבעין אותה לעשות רחבה כארכה, אלא מרבעין אותה כמות שהיא, ונותנין לה פיאות וזוייות כדרך כל דבר מרובע, ואחר כך מודדין לה אלפים אמה חוץ לריבועה. ואם היה מודד כנגד הקרנות באלכסון, מוסיף על התחומין באלכסון שני חומשי אמה לכל אמה ואמה, ונמצאו תחומי האלכסון אלפיים אמה וארבעת אלפים חומשין, שהם שמונה מאות אמה יותר מאלפיים.
<h2>דף נה.</h2>
עיר העשויה כמין קשת, שלא היה יישוב בתים אלא בקשת וכל חלל הקשת הוא פנוי, הרי זו רואין אותה כאילו חוט מתוח בשני ראשי הקשת מראש זה לראש זה, וכל אותו החלל שבנתים כאילו הכל מלא בתים וחצירו' ומודדין לו אלפים אמה מחוץ לחוט הקשת. בד"א כשלא היה יותר מאלפים אמה מן החוט שלקשת עד הקשת, או שהיה יותר מאלפים, אבל לא היה בין ראשי הקשת ד' אלפים אמה שיכול לבא באמצע החוט דרך הבתים שבראשי הקשת. אבל אם היה בין ראשי הקשת ד' אלפים אמה שאין תחומיהן מובלעין זה [בזה] וגם היה מן הקשת עד החוט יותר מאלפים אמה, הרי זה אין מודדין לה מן החוט אלא מן הקשת, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן עיר העשויה כמין גם, שהיא כאות דלת שלנו, רואין אותה כאילו כל החלל שבתוך הדלת מלא בתים וחצירות וכאילו היא מרובעת, ומודדין מן הריבוע ולחוץ.
<h2>דף נה:</h2>
נפש, שהוא בניין על קברו שלאדם ידוע, אם יש בו ד' אמות על ד' אמות הרי זה עשוי לדור בו השומר ומתעבר עם העיר, וכן בית הקברו' שיש בהן דירה. וכן בניינים שעושים לגשרים שלנהרות לבית דירה, ובית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן, ובית ע"ז שיש בה בית דירה לכומרים, והאורייאות שלבהמות, והאוצרות שבשדות שיש בהם בתים שאוצרים בהם תבואות ויינות ושמנים אם יש בהן בית דירה הרי כולן מתעברין עם העיר. וכן בורגנין שבתוך השדות שדרין בהן השומרין, ואע"פ שאין בהן ד' אמות על ד' אמות ראויין לדירת השומר ומתעברין עם העיר, כמבואר בקונטרס הראייות. והבורגנין שבבבל ושבחוצה לארץ, הרי הן כמי שאינן, לפי שאינן עשויות להתקיים, שהגנבי' גונבין אותן בחוצה לארץ ובבבל מעבירין אותן פלגי מים המצויין שם, כמו שמבואר בפרק עושין פסין. וכן בית שעושין לאיי הים סמוך לעיר, להכניס לתוכו כלים שבספינה, הרי זה מתעבר עם העיר. אבל הגשרים והקברות שאין בהן בית דירה, וכן בית הכנסת שאין בו בית דירה לחזן, ובית ע"ז שאין בה בית דירה לכומרים, והאוריאו' והאוצרות שבשדות שאין בהן בית דירה ובור ושיח ומערה וגדר ושובך שבשדות אינן מתעברין עם העיר, וכן בית שבספינה אינו מתעבר עם העיר, לפי שהספינה אינה קבועה. מערה שיש בניין על פיה, אע"פ שאין באותו הבניין ד' אמות על ד' אמות, הואיל והמערה השלימתו, אם יש בה בית דירה הרי זו מתעברת עם העיר.
יושבי צריפין אין מודדין להם אלא כל אחד מפתח דירתו, לפי שאין יישובן יישוב קבוע שיהא דינו כבתי העיר שהן כולן כד' אמות, לפי שיושבי צריפין הללו אנשי מקנה הן ונוסעין לכאן ולכאן כדרך יושבי אוהלים והולכי מדברות, ואם היו ביניהן שלש חצירות שלשני שני בתים הוקבעו ונעשו כולן כבתי העיר שכל היישוב הוא להן כד' אמות. יושבי צריפין והולכי מדברות חייהן אינן חיין ובניהם ובנותיהם אינן שלהם, ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה, לפי שאין בית הטבילה מצוי להם ומרגישין זה בזה בשעת טבילתן, ואין רוב בני אדם מצויין שם. ויש מקום ייחוד לפריצים ולמנאפים. כל עיר שאין בה ירק שהוא יפה לאכילה אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, שהירק הוא עיקר מזונו שלתלמיד חכם שנקנה בזול ומתפרנס בו כראוי.
<h2>דף נו:</h2>
עיר עגולה שהיא אלפיים אמה על אלפיים אמה, רואין אותה כאלו היא מרובעת, ונמצא משתכר באלכסונ' שמונה מאות אמה, מרבעין אותה כריבועה שלעולם שיהו זוייותיה כזוייות העולם ומודדין אלכסונה כנגד אלכסונו שלעולם, וכבר יודעים הם רוחות העולם בכוכבים הצפוניים והדרומיים ובהלוך החמה שזורחת בימי ניסן ותשרי בחצי המזרח ושוקעת בחצי המערב. וכן משתכר באלכסון תחומיה ח' [מאות] אמות לכל רוח. היתה העיר מרובעת, אע"פ שלא היה ריבועה כנגד ריבועו שלעולם וזוייותיה כנגד זוייות העולם, הרי זו מודדין אותה כמות שהיא ואין חוששין לרבעה בריבועו שלעול'.
<h2>דף נז.</h2>
שתי עיירות וביניהן שיעור שתי קרפיפות, שהוא שבעים אמה וד' טפחים לזו ושבעים אמה וד' טפחים לזו, שהן מאה וארבעים ואחת אמה ושליש, הואיל ואינן ראויות להשתמש באויר שביניהן נעשו שתיהן כעיר אחת. ואם [באו] בני האחת לצאת דרך עיר האחרת מודדין להן תחומן מחוץ לעיר האחרת. וכן חומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך ויש ביניהן אויר בן מאה וארבעים [ואחת אמה] ושליש, הרי שתיהן כעיר אחת.
שתי עיירות הרחוקות זו מזו ויש כנגד חלל שביניהן עיר אחת הסמוכה להם אלפים אמה, הרי זו רואין אותה כאילו נתונה בח[ל]ל שביניהן, הואיל והיא מכוונת כנגד אותו החלל בין אם היא גדולה בין אם היא קטנה. ואם לא נשאר מאותו מקום המכוון כנגד השלישית ועד שתי עיירות החיצונות יותר משיעור שתי קרפיפות מכאן ושתי קרפיפות מכאן, הרי אילו נעשו כולן כעיר אחת, ואם בא לצאת דרך חיצונה זו או דרך חיצונה זו מודדין להן תחומן מחוץ לחיצונה דרך אויר העולם שהוא חוץ לשתיהן.
<h2>דף נז:</h2>
אין מודדין תחומי שבת אלא בחבל שלנ' אמה, שנ' ובידו חבל המדה, לא פחות מחמשים ולא יתר על חמשים, שאם היה ארוך יותר מדאי אינו נמתח כל צרכו וממעט במדת הקרקע, ואם היה קצר הרבה נמתח יותר מדאי ומרבה במדת הקרקע.
היה מודד והגיע לגיא או לגל שלאבנים או להר, אם יכול להבליעו בחבל שלחמשים אמה מבליעו, שזה עומד בשפת הגיא מכאן וזה עומד בשפת הגיא מכאן, או עולין [ב]מקום גבוה בשני צידי ההר ומבליעין אותו ואין מודדין כל מדרונו.
ומודדין בו שני בני אדם, וכל אחד [אוחז] ראש החבל כנגד לבו, שאם יאחז אחד כנגד לבו ואחד כנגד רגליו [נמצאת המדה] מתמעטת. ואם אוחזין שניהן כנגד רגליהן, המדה מתמעטת גם כן מפני גבשושית שיש בקרקע.
<h2>דף נח.</h2>
היה הגיא רחב בראשו שכנגד העיר, ואינו יכול להבליעו שם בחבל שלחמשים אמה, וראשו האחר שהוא רחוק מכנגד העיר היה קצר ויכול להבליעו [שם, הרי זה מכוין והולך למקום שיכול להבליעו ו]מבליעו שם, וצופה כנגדו ובא לו דרך ישר וחוזר למדוד כנגד העיר מן הגיא ולהלן. היה הראש הקצר שלגיא חוץ לתחום העיר, לא יצא למדוד שם, שמא יטעו לומר מדת תחום שבת באה לכאן ויצאו שם בשבת. היה הגיא מעוקם, שאינו יכול להבליעו בשום מקום, וכן אם היה הר גדול שאינו יכול להבליעו בשום מקום, הרי זה מודד מדרונו וכאילו (מודד) [מקצר] ונוקב את ההר. כיצד נוטלין חבל שלד' אמות והעליון העומד בגובה המדרון נותן ראש החבל כנגד מרגלותיו והתחתון נותן ראשו האחר כנגד לבו, ונמצא משתכר בכל ד' אמות כחצי קומת אדם, לפי שהיקלו בתחומי שבת מפני שהן מדברי סופרים. בד"א בהר שאין מדרונו זקוף הרבה, אלא גובה מדרונו מתלקט י' טפחים מתוך ה' אמות, אבל אם היה גובה המדרון מתלקט י' טפחים מתוך ד' אמות, הרי זה אינו [מודד] מדרונו כל עיקר, אלא הואיל ואינו יכול להבליעו אומדו באומד הדעת כמה הוא רוחבו אם היה שם קרקע חלקה ולא היה שם שום מדרון. וכן אם הגיע במדתו לכותל זקוף שאינו יכול להבליעו מרוב זקיפתו, אין אומרין יקוב את הכותל אלא אומדו והולך לו. בד"א כשאין חוט המשקו' יורד כנגדו, שכשהוא משלשל חוט המשקולת מלמעלה למטה מתרחק ראשו התחתון מראשו העליון עד ד' אמות, לפי שהכותל רחב מלמטה ומתקצר והולך מלמעלה, אבל אם היה חוט המשקולת יורד כנגדו הרי זה עולה בראש הכותל ומודדו מדידה יפה, שכך הוא רחב מלמטה כמו שהוא רחב מלמעלה.
<h2>דף נח:</h2>
אפילו היה עומקו שלגיא יותר מאלפיים אמה, אם לא היה רחב יותר מחמשים אמה הרי זה מבליעו בחבל שלחמשים אמה, והוא שיהיה חוט המשקולת יורד כנגדו. אבל אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו, שמתרחק ראשו התחתון מכנגד העליון ד' אמות מפני מדרונו, (ו)אם היה עמוק עד אלפיים אמה מבליעו, אבל אם היה עמוק יותר מאלפיים אמה אינו מבליעו. והרוצה לידע כמה עומקו שלגיא, מביא שפופרת ומביט דרך השפופרת משפת הגיא ומתרחק עד שיכול לראות סוף עומקו, ומביט אחר [כך] במקום המישור, וכפי שהוא מדת הבטתו במישור כך היא מדת עומקו שלגיא ממקום שעומד על שפתו ומביט, כמו שמבואר בפרק מי שהוציא' [מ"ג ע"ב].
אין מודדין תחומי שבת אלא על ידי אדם מומחה ובקי במדה. מדד רוח אחת בשני ראשין, ובראש האחד הרבה מדתו ובראש השיני שכנגדו קצר במדתו, וכשמותח החוט מזה לזה הרי הראש המרובה יוצא לחוץ וראש הקצר נכנס בפנים, הרי זה מוציא את הקצר כנגד המרובה, כדברי המורה ומז"ה. ולי נראה שמניח המרובה כמות שהוא והקצר כמות שהוא, שמא הראש הקצר היה מדרונות וגבשושייות שזקיפתן מועטת ומודדין אותה כמות שהן ולפיכך נתקצרה מדתן, כמבואר בקונטרס הראייות. מדדו שנים בראשו אחד שלרוח, והאחד הרבה במדתו והאחר מיעט, הולכין אחר המרבה ולא אחר הממעט, שמא טעה הממעט מדת האלכסון שמא לא עשה ריבוע לעיר ולתחומין למדוד האלכסון כראוי. ואם הרבה המרבה על הממעיט יותר ממדת העיר ואלכסונה אין שומעין למרבה, נראים הדברים שטעה המרבה במדתו.
<h2>דף נט.</h2>
עיר שלרבים ונעשית שליחיד, שנתמעטו דייוריה ונתמעטו שוקיה ואין בה מעבר לרבים, הרי היא כתחלה וצריכה שייור. וכן עיר שליחיד ונעשית שלרבים, הרי היא כתחילה ואינה צריכה שייור. עיר שליחיד ונעשי' שלרבים ורשות הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה לטלטל בכולה, סותמין כל מבואותיה המפולשין לרשות הרבים מכאן ומכאן, ומעמידין בהן דלתות הננעלו' בלילה מכאן ומכאן, ואין צריך לתקן ראשי מבואות המפולשין לתוך העיר הואיל ותקן כל ראשיהן מבחוץ, הרי כל העיר כולה כחצר אחת ומטלטלין בכולה על ידי עירוב. ואין מערבין אותה לחצאין, שאם עירבו המבואות שהן בצפון העיר לעצמן ואותן שבצד דרום לעצמן דרך פתחים שביניהן, הרי אוסרין הצפוניים [על הדרומיים והדרומיים על הצפוניים], ש[הרי] אין תיקון לראשי המבואות לצד העיר והן פרוצין אילו כנגד אילו במלואן, ואוסרין אילו על אילו אם לא יערבו יחד ביניהם.
עיר שלרבים, שהיא מעבר לבאי העולם ויש בה דריסת ששים ריבוא ומבואותיה הן מפולשין ורחבין שש עשרה אמה, שדומה לדגלי מדבר, אע"פ שתקנו אותה ועשו אותה רשות היחיד, [ע"י דלתות ננעלות בלילה], אין מערבין את כולה, שמא יבואו לטלטל ברשות הרבים הדומה לה, אלא עושין לה שייור אפי' בית אחד שהוא בחצר אחת. ומטלטלין בכולה חוץ מאותו חצר שאין מטלטלין ממנו לעיר על ידי עירוב, כדי שיבינו הרואים וידעו שבמקום שעירבו מטלטלין ובמקום שלא עירבו אין מטלטלין, ולא תתחלף להם ברשות [הרבים] ואפי' אם לא היה באותו חצר אלא בית התבן הרי זה נעשה שייור לעיר שלרבים. וכן אם נתערבה כל העיר שכונות שכונות, כל שכונה ושכונה לעצמה, הרי כל שכונה נעשית שייור לחברתה ומטלטלת כל אחת לעצמה.
<h2>דף נט:</h2>
וכן אם בא לערב כל מבוי ומבוי לעצמו, הרי אוסר כל מבוי על מבוי שכנגדו, שהן פרוצין זה כנגד זה במלואן ורחוב העיר המהלך באורך כל העיר מפסיק ביניהן. ואפילו אם באו לערב המבואות לצד צפון עם המבואות שלצד דרום, שהם אילו כנגד אילו [אם] לא יערבו כל העיר כאחת, אלא מערבין המבואות שבמזרח העיר לעצמן ושבמערב העיר לעצמן ואע"פ [כן] שמערבין אילו כנגד אילו הצפוניים עם הדרומיים [הרי הן אסורים, לפי שכולם פרוצים ברחוב העיר המהלך באורך כל העיר] ורחוב העיר אוסרן, שרשות כולן שולטת בו עד שיערבו כולן כאחת ויהיו כולן ככל רחוב העיר. עשה כל מבוי ומבוי לפתחו שלצד העיר שהוא פרוץ שם במילואו דקה שהיא מחיצה דקה גבוהה ד' טפחים באורך כל הפתח, הרי אילו יכולין לערב כל מבוי ומבוי לעצמו, ואין מבוי אוסר על חבירו אע"פ שיוצא ובא דרך עליו, הואיל ועשה דקה [לפני] (ל)פתחו הרי הוא כסתום וכאילו סילק דרכו מעליו, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן חמש חצירו' הפתוחות למבוי ויוצאין ובאין דרך המבוי, אם עשתה אחת מהן דקה לפני פתחה אינה אוסרת על שאר חצירות שבמבוי, ושאר החצירות הן (ה)מערבין במבוי, והן מותרין שם אע"פ שלא עירבה זו עמהן.
ואם אין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה בלא שייור, ואפילו אם היה לה סולם מצדה האחר שיוצאין מחומתה דרך סולם, אין נותנין על הסולם (צורת) [תורת] פתח להחמיר לעשותו בפתח שיני להצריכה שייור. היו לה שני פתחים, והיתה אשפה כנגד הפתח האחד וסותמתו, מערבין כולה בלא שייור, ואם ניטלה האשפה הרי כאן שני פתחים וצריכה שייור.
מרפסת שהיא לפני העלייות, שיוצאין מן העלייות למרפסת ומן המרפסת יורדין דרך הסולם לחצר, ועירבו בני החצר לעצמן ובני מרפסת לא עירבו כל עקר, אין בני המרפסת אוסרין על בני החצר אע"פ שיוצאין ובאין דרך עליהן, לפי שהסולם תורת מחיצה עליו להקל, כמו שביארנו. אם לא היתה המרפסת גבוהה מן החצר י' טפחים, אע"פ שהיא מוקפת מחיצה סביב הרי זו אוסרת על בני החצר שיוצאה ובאה דרך עליו. ואם עשתה המרפסת דקה לפני פתחה, שהיא מחיצה קטנה שהיא גבוהה ד' טפחים באורך כל הפתח, אין המרפסת אוסרת על החצר, שהרי היא כאילו היא סתומה ומסולקת מעל החצר.
<h2>דף ס.</h2>
כותל שבין שתי חצירו', אע"פ שהעמיד בו סולמות הרחבין יותר מי' אמות ועוברין מחצר לחצר דרך אותן הסולמות, אין אומרין הרי היא כאילו נפרצה המחיצה שביניהם ביותר מעשר ואוסרין זה על זה, אלא הרי המחיצה קיימת ורשאין לערב זה לעצמו וזה לעצמו. וכן אם רצו לערב שניהן כאחת מערבין על ידי סולם שביניהם, לפי שהסולם תורת פתח עליו לערבן כאחת, ותורת מחיצה עליו לסלקן ולערב זה לעצמו וזה לעצמו, ואע"פ שהיה רחב יותר מעשר, שהלכו בו חכמים להקל.
מי שהיה חוץ לעירו ואמר לבנו לערב לו במערבו או במזרחו, אם היה רחוק מעירו אלפים אמה ומעירובו יותר מאלפים הרי זה שביתתו בעירו, ואסור לו לילך אצל עירובו שהיה רחוק ממנו בין השמשות יותר מאלפים. היה רחוק מעירובו אלפיים ומעירו יותר מאלפיים הרי זה שביתתו במקום עירובו, [והולך אצל עירובו] ואסור לו לילך אצל עירו. הנותן את עירובו ב[תוך] עבורה שלעיר לא עשה כלום, שהרי עיבורה שלעיר כעיר, ובלא עירובו מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה. נתנו חוץ לעיבורה שלעיר אפי' אמה אחת הרי זה שביתתו במקום עירובו, ויש לו מעירובו אלפיים אמה לכל רוח, ואם היתה כל העיר בתוך אלפיים אמה שלעירובו הרי היא כולה אצלו כד' אמות. ואם היתה מקצתה בתוך אלפיים אמה שלעירובו אין לו אלא עד מקום שכלתה מדתו, שלא אמרו כל העיר כולה כד' אמות אלא כשהיא כולה בתוך תחומו. ואם היה אלף אמה ממקום שביתתו או ממקום עירובו עד העיר מחשב את כל העיר כארבע אמות, הואיל וכולה בתוך תחומו, ומשלים לו עד אלפים אמה מן העיר ולהלן.
<h2>דף סא.</h2>
שתי עיירות הסמוכות זו לזו, אחת גדולה ואחת קטנה, והרי הקטנה כולה בתוך תחומה שלגדולה והגדולה אין כולה בתוך תחומה שלקטנה אלא מקצתה, הרי אנשי הגדולה מהלכין את כל הקטנה כד' אמות ואנשי הקטנה אין מהלכין בגדולה אלא עד מקום שכלה תחומן. עיר היושבת על שפת הנחל, אם יש לפניה מחיצה גבוהה ד' אמות לצד הנחל מודדין לה מחומתה, ואם לאו אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן, הואיל ואין להן מחיצה לצד הנחל הרי נבעתין הן לעמוד ולהשתמש שם, והרי אין יישובן יישוב קבוע, וכל אחד מודדין לו תחומו מפתח ביתו.
הנותן עירובו בין בעיר גדולה בין בעיר קטנה, הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, שכל העיר היא כארבע אמות, בין אם שבת בתוכה בין אם נתן עירובו בתוכה.
<h2>דף סא:</h2>
עיר חריבה שהוקפה לדירה ועכשיו חרבו דיוריה, וכן מערה שעשו בה היקף לדירה ועכשיו אין בה דיורין, השובת בתוכה הרי היא כד' אמות, ואפי' אם יש בה כמה מילין, והרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח. אבל הנותן עירובו בתוכה אינו מהלך את כולה כארבע אמות, אלא הרי הוא כנותן את עירובו בבקעה, כדברי מז"ה. ולדברי רבינו משה אף הנותן עירובו בתוכה הרי הוא כשובת בתוכה, ומהלך אדם כולה וחוצה לה אלפיים אמה, וכדברי מז"ה עיקר, כמבואר בקונטרס הראייו'.
הדר עם הנכרי או עם הכותי בחצר אינו אוסר עליו, לפי שדירת הגוי כדירת הבהמה היא ואינה אוסרת, ומותר ישראל הדר שם לטלטל מביתו לחצר, וכן מן החצר לביתו שלגוי. היו שנים ישראל[ים] דרים בחצר גוי, או כותי הדר עמהם, אוסר עליהם, לפי שהחמירו עליהם חכמים שלא ידורו עם הגוי, שלא ילמדו ממעשיו, אבל היחיד אינו מצוי [שידור עם הגוי] שהוא ירא ממנו, ולא החמירו בו.
<h2>דף סב.</h2>
כיצד עושין שנים הדרים עם הגוי, שוכרין ממנו רשותו שלא יאסור עליהם, ואין מערבין עמו שהגוי אינו ראוי לא לערב ולא לבטל רשות, אלא שוכרין רשותו אפי' בפחות משוה פרוטה, אפילו באגוז או בתמרה, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל.
<h2>דף סג:</h2>
כל (היושב) [הישן] בקעילה שאיש ואשתו שרויין בה, עליו הכתוב אומר ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, ואפילו באשתו נדה. ואמרו חכמים שנענש יהושע על שבטל [ישראל מ]פריה ורביה ולא החזירן לבתיהן.
<h2>דף סד.</h2>
האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה מאבד הונה שלתורה, שאין לו להקל בדברי תורה. לעולם אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו (תפלה) [תועבה]. אי זה הוא שתוי ואי זה שכור, שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך, שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך. השותה רביעי' יין אל יורה, שמא יטעה בהוראתו. ודרך מיל ושינה כל שהיא מפיגה את היין, ואם היה רכוב עד שיהלך ג' מילין. בד"א כששתה רביעית, אבל אם שתה יותר מרביעית כל שכן שהדרך טורדתו ושינה כל שהיא משכרתו. ויין שהטיל בו מים אינו משכר ברביעית אלא ביותר מרביעית, כמו שמבואר בכריתות בפרק אמרו לו. וגדולי החכמים לא היו רוצים להורות אחר אכילה עד למחר כמו שמבואר בפרק ביצה שנולדה. ונראה בעיניי שאם עיינו בדבר יפה קודם אכילה יכולין לגמור הדבר אחר אכילה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואילו מגלחין, וכך היא שטת התלמוד. והאוכל תמרים קודם סעודתו אל יורה, לפי שהן טורדין דעתו שלאדם כיין, כמו שמבואר בכתובות בפרק ראשון.
כל הזוכה בממון שלא טרח בו לא הוא ולא אבותיו, כגון המחזיק בנכסי הגר או שזכה בירוש' אשתו או שמצא מציאה, יעשה בו דבר מצוה שיתקיים הממון בידו, שיקח בו ספר תורה או תפילין.
<h2>דף סד:</h2>
אין מעבירין על האוכלין הנמצאין בדרכים אלא נוטלין אותן, והוא שיהיו פתיתין, אבל אם היו שלימין שחוששין בהן לכשפים אין נוטלין אותן. הולכין אחר רוב עוברי דרכים, ופת הנמצא בדרך אומרין שלגוים הוא ואסור לאוכלו במקום שפת ישראל מצויה.
<h2>דף סה.</h2>
שכור מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו, כללו שלדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. בד"א כשלא הגיע לשכרותו שללוט, אבל אם הגיע לשכרותו שללוט פטור מכלום. כל מי שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, וכן אל יורה הוראה. והבא מן הדרך אל יתפלל שאין דעתו מיושבת עליו. ויש מגדולי חכמי התלמוד שלא היה מתפלל בבית שיש בו שכר, שהיה ריחו קשה ולא היתה דעתו מיושבת בתפלתו. מי שאכל ושתה לא יתפלל עד שיישן כדי שתפיג יינו. ומוסר שינתו לשמש שיקיץ אותו עד שלא תעבור שעת תפלה. בשלשה דברים האדם ניכר, בכוסו ובכעסו ובכיסו, ויש אומרין אף בשחקו.
<h2>דף סה:</h2>
שתי חצירות זו לפנים מזו, בין שהיה ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה, בין [שהיה] ישראל בפנימית וישראל וגוי בחיצונה, הואיל ואין בכל חצר אלא ישראל אחד ואין צריכין לערב זה עם זה, אין הגוי אוסר עליהן ואין צריכין לשכור ממנו, כמבואר בקונטרס הראייות. היו שני ישראל[ים] דרין בחיצונה וגוי בפנימית, הרי זה אוסר עליהן כאילו דר עמהם בחצירם וצריכין לשכור ממנו, כמו שמבואר לפנים בסוף הפרק.
שנים או שלשה שהיו בפונדק גוי, וכל אחד יש לו רשות מיוחד לעצמו, וכן הגוי יש לו שם רשות מיוחד לעצמו, הרי אילו אסורין לטלטל מרשותן לחצר עד שיהו שוכרין מן הגוי, שהוא אוסר עליהן, שהרי בבית המיוחד שלגוי אין לאחד מהן שום רשות, לפיכך צריכין לשכור ממנו ואחר כך מערבין ביניהן. היה זה הפונדק שלגוי אחר, שהשכירו לזה הגוי שדר בו, רואין אם יכול המשכי' לסלקו לשוכר כשירצה הרי אילו יכולין לשכור בין מן השוכר בין מן המשכיר. אבל אם אין המשכיר יכול לסלקו לשוכר כשירצה הרי אילו אין יכולין לשכור מן המשכיר אלא מן השוכר שדר בו. מי שבא מעשה לידו ונסתפק בדברים הללו סומך להקל מספק, לפי שעירובין מדברי סופרים וספק דבריהם להקל.
אחר ששוכרין ממנו מערבין הישראלים ביניהם, ומותרין לטלטל מבתיהן לחצר. אם לא שכרו ממנו בערב שבת, כגון שלא היה מצוי אצלם, שוכרין ממנו בשבת ואינן יכולין לערב זה עם זה, שהרי אינן רשאין לערב בשבת, ובערב שבת אינן יכולין לערב שאינן שוכרין מן הגוי. כיצד הן עושין, מבטלין רשותן זה לזה בשבת אחר ששוכרין מן הגוי, ואומר אחד לחבירו רשותי קנויה לך או רשותי מבוטלת לך, ואינו צריך לא קניין ולא שום זיכוי אלא בדיבור בלבד הוא מבטל לו, והרי הוא כאלו כל החצר שלו, ומותר זה שהרשות מבוטלת לו לטלטל מביתו לחצר וחבירו אסור.
<h2>דף סו.</h2>
שכירו ולקיטו שלגוי שהוא עמו בביתו הרי הוא כאלו רשות הגוי שלו, ואם היה זה שכירו ולקיטו גוי יכולין לשכור ממנו, והרי הוא כאילו שכרו מן הגוי עצמו שהוא בעל הבית. ואם היה שכירו ולקיטו ישראל הרי זה מערב עמהן ואין צריכין לשכור מן הגוי, ששכירו ולקיטו הרי הוא כבעל הבית. ואם היו [חמשה] שכירים ולקיטים אינן צריכין לערב ביניהן השכירין. אם לא רצה הגוי לשכור להם רשותו, הולך אחד מבני החצר ומתקרב עמו עד שמשאיל [לו מקום בביתו] ומניח בו שום דבר, והרי הוא כשכירו ולקיטו, שדר עמו בביתו, ומערב עם בני החצר, ואין צריכין לשכור מן הגוי. וכן יכולין לשכור מאשתו שלגוי שלא מדעתו, כמו שמבוא' בפרק החלון [פ' ע"ב].
חמשה הדרים בחצר אחת והיה דר גוי ביניהם, אין צריכין כולם לשכור ממנו, אלא אחד שוכר לכולן.
<h2>דף סו:</h2>
כשם שמבטלין רשותן בחצר כך מבטלין רשותן בחרבה, שאם היו שני בתים פתוחין לחרבה אחת ולא עירבו ביניהן יכול האחד לבטל רשותו לחבירו ומשתמש בה חבירו.
<h2>דף סז.</h2>
שני בתים בשני צדי רשות הרבים, ובאו גוים והקיפום מחיצה בשבת ועשו חצר ביניהם, הרי אילו אין מבטלין זה לזה כדי שיטלטל אחד מהן מביתו לחצר, הואיל ולא היה בהן תורת עירוב מאתמול כלל אין יכולין לבטל בשבת.
גוי שהיה דר במבוי שישרא' דרים שם, אם היה ביתו פתוח מצידו האחד [לבקעה] פתח שיש לו ד' טפחים על ד' טפחים הרי זה אינו אוסר על בני מבוי, ואין צריכין לשכור ממנו, ואפילו היה מכניס ומוציא גמלים וקרונו' כל היום כולו דרך המבוי, הואיל ויש לו [פתח ל]בקעה המיוחד לו לבדו זה הפתח שלו, וכאילו הוא מסולק מעל בני המבוי. היה ביתו פתוח מצד האחר לקרפף, אם היה הקרפף יותר מבית סאתים אינו אוסר על בני המבוי, ואע"פ שהיה המבוי גדול מן הקרפף, שהפתח המיוחד לו לבדו בקרפף הוא פתחו. היה הקרפף בית סאתים ולא יותר, הרי זה אוסר (כל) [על] בני המבוי, לפי שהגוי משתמש בשבת כמו בחול, וצריך הוא לשני הפתחים, הואיל ולא היה הקרפף גדול כך כך, ואפי' אם היה המבוי קטן ממנו.
<h2>דף סז:</h2>
ישראל שהיה דר במבוי והיה ביתו פתוח מצדו האחר לקרפף, אם היה הקרפף בית סאתים או פחות מכן שהוא מותר להשתמש בו הרי זה אינו אוסר על בני המבוי ואין צריכין לערב עמו, אבל אם היה הקרפף יותר מבית סאתים שאסור להשתמש בו, מפני שלא הוקף לדירה הרי זה אוסר על בני המבוי. קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אע"פ שהיה גדול הרבה, הזורק מרשות הרבים לתוכו או מתוכו לרשות הרבים חייב, שמן התורה רשות [היחיד] גמורה היא, הואיל והוא מוקף מחיצות, אלא שאסרו חכמים לטלטל בתוכו מפני שלא הוקף לדירה. היה קרפף זה סמוך לים או לבקעה שהן כרמלית, מותר לטלטל מתוכו לים או לבקעה בתוך ארבע אמות, הואיל ואסרו חכמים לטלטל בתוכו ארבע אמות עשאוהו ככרמלית והתירו לטלטל ממנו לכרמלית בתוך ד' אמות, כדי שלא לטלטל בתוכו כרשות היחיד. אבל קרפף המותר לטלטל, כגון שהוקף לדירה או שהוא מבית סאתים ולמטה, הרי זה אסור לטלטל מתוכו לכרמלית אפילו פחות מד' אמות ואיסורו מדברי סופרים. וכן סלע שבים שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים אסור לטלטל מתוכו לים ומן הים לתוכו. [אבל אם אינו גבוה עשרה טפחים או שהיה גבוה עשרה ורח' יותר מבית סאתים מותר לטלטל מתוכו לים ומן הים לתוכו].
<h2>דף סח.</h2>
אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן מן השתוף ולא נתנו לו, בטל השתוף, לפי שהשתוף שלמבוי והעירוב שלחצר צריך שיהיה לכולן זכות בו ויכול ליטול כל אחד חלקו, וזה הואיל ולא נתנו לו נמצא שאין לו זכות בו. מש[ת]תפין באוצר, שיכול אחד מבני המבוי להקנות שתי סעודות שליין בחבית שלו לכל בני המבוי להיות שתוף למבוי, [ו]אע""פ שהולך ושותה מן החבית אין אומרין היין שלשיתוף (היה) [שותה] אלא סומכין על הברירה לומר הוברר הדבר שזה הנשאר בחבית הוא השיתוף.
אם לא היו מוצאין חמין שהוחם מערב שבת, שואלין אמו שלתינוק אם היא צריכה לחמים מחממין לה על ידי גוי, ואע"פ שהיא אוכלת תמרים ומאכלים קרים, שמא אינה מרגשת בהם וצריכה היא לחמין. וכל צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת, ואפילו חולה שאין בו סכנה. [והחיה משבעה עד שלשים הרי היא כחולה שאין בו סכנה], כמו שביארנו בהלכות שבת בפרק מפנין. ונותנין מאותן חמין לצורך התינוק.
וכן יש ביטול רשות מחצר לחצר, בין שהיו שתי חצירות זו לפנים מזו שיש לפנימית דרך על החיצונה ואוסרה עליה, בין שהיו שתי חצירות זו בצד זו שאין לאחת דרך על חברתה ואינה אוסרת על חברתה, יכולין לבטל רשותן בני חצר זו לחצר זו, שאם הוצרכו לטלטל שום דבר מחצר לחצר ולא היו מעורבות יחד מבטלין רשות חצירן אילו לאילו, ומטלטלין מחצר לחצר על ידי אותו הביטול. ומעשה בתינוק אחד שהוצרכו למולו בשבת ונשפכו החמין שלו קודם שמלו אותו, והביאו לו חמין מחצר אחרת על ידי (אותו ה)ביטול. אם לא היו רוצין לבטל רשות חצירן, מביאין חמין לתינוק מחצר לחצר על ידי גוי, לפי שאיסור עירובי חצירות קל הוא והתירו אותו על ידי גוי במקום מצוה. אבל שאר האיסורין לא התירו במקום מצוה אפילו על ידי גוי, שהרי אסרו לעשות צרכי המת בשבת אפילו על ידי גוי, אע"פ שצרכי (יום טוב) [המת] מצוה הן ודוחין יום טוב בשבילו, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף סח:</h2>
אחד מבני החצר שבטל להם רשותו יכולין לחזור גם הם ולבטל רשותן אצלו, וזה יהא מותר למקצת השבת ואילו יהו מותרין למקצת השבת, לפי שמבטלי' וחוזרי' ומבטלין, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף סט:</h2>
ישראל שהוא משומד לכל התורה כולה, או (שהיה) [שהוא] משומד לע"ז, או שהוא משומד לחלל שבתות בפרהסייא, ואע"פ שאינו משומד לשאר הדברים, הרי זה כגוי ואין ראוי לא לערב ולא לבטל רשות. וכן הצדוקי שהוא כופר בדברי חכמים ואינו מודה בעירוב, אם הוא מפורסם ומטלטל בחצר שאינה מעורבת בפרהסייא הרי הוא כגוי, ואין ראוי לא לערב ולא לבטל רשות, אלא צריך לשכור ממנו כגוי, כמבואר בקונטרס הראייות. והמשמר שבתו בשוק ואין מחלל בפרהסייא, אע"פ שהוא מחלל (בצניעה) [בצינעא] ראוי לערב וראוי לבטל רשות.
אנשי (ה)חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, הרי זה מבטל להם רשותו בשבת ואומר להם רשותי קנויה לכם או רשותי מבוטלת לכם, ואין צריכין לזכות ממנו בקניין או בשום זיכוי, אלא בדיבור בלבד הוא מבטל להם. והן מותרין לטלטל מבתיהם לחצר, לפי שהן מעורבין יחד והכל רשותן הוא, ואף זה שביטל להם רשותו מותר לטלטל מבתיהם לחצר, שהרי הוא כמו אורח אצלם. אבל מביתו לחצר אסור לטלטל, בין הוא בין שאר בני החצר, שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, והרי הבית רשות שלו והחצר רשות שלהן. ביטל להם גם רשות ביתו [בפיו] הרי הן מותרין לטלטל אפילו מביתו לחצר, אבל הוא אסור לטלטל מביתו לחצר, לפי שאינו נעשה כאורח על ביתו, והרי הוא כמטלטל מרשות שלו לרשו' שאינה שלו, כמבואר בקונטרס הראייות. נתנו כל בני החצר רשותן לזה שלא עירב הרי זה מותר לטלטל מביתו לחצר, אבל מבתיהן לחצר אסור לו לטלטל, שהרי לא ביטלו לו אלא רשות חצרן ולא רשות בתיהן. אבל הן אסורין אפילו מביתו לחצר, שאין רבים נעשים אורחים אצל היחיד, והרי הן כמטלטלין מביתו לחצירו אע"פ שביטלו (להם) [לו] רשותן. בני החצר שביטלו רשותן לשנים שלא עירבו, לא הועיל להם ביטולם כלום, שהרי אוסרין זה על זה, ואע"פ שאמרו לאחד אנו מבטלים לכם על מנת שתחזור אתה ותבטל הכל לחבירך, וחזר זה וביטל הכל לחבירו, הואיל ובשעה שביטלו להם לא הותרו בביטול זה, הרי אין ביטולם מועיל כלום.
מי שביטל רשותו לבני החצר ואחר כך חזר והוציא מביתו לחצר, אם הוציא בשוגג אינו אוסר ואם הוציא במזיד הרי זה אוסר, שהרי חוזר בו מביטולו והרי הוא כמו שלא בטל. בד"א כשלא החזיקו בני החצר בחצר, אבל אם קדמו והחזיקו בני החצר אע"פ שחזר זה והוציא במזיד אינו אוסר, שאינו יכול לחזור מביטולו הואיל והחזיקו.
<h2>דף ע.</h2>
ביטלו רשותם לשנים שעירבו, בין שהיה המבטל אחד בין שהיו המבטלים הרבה, בין שעירבו המבטלים בין שלא עירבו המבטלים, הואיל ואותן שביטלו להם הן מעורבין הרי הן כאלו ביטלו לאחד והותרו בביטולם. וצריכין לבטל לכל אחד ואחד, שאם ביטלו לאחד ולא ביטלו לאחר לא הועיל ביטולם כלום, בין שהיה המבטל אחד בין שהיו המבטלים הרבה. היו שנים שלא עירבו ומת אחד מהן, נותנין שאר בני חצר רשותן לזה שלא עירב, שהרי יחיד הוא ואין מי שיאסור עליו. וכן אם לא עירבו כל בני החצר יכולין כולן לבטל רשותן לאחד מהן, והותר אותו היחיד בחצר על ידי ביטולם.
<h2>דף ע:</h2>
אחד מבני החצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק שאינו דר בחצר, אם מת מבעוד יום אוסר, שהרי עדין לא קנה העירוב שלהן שהיה מזומן להם, ואותו היורש אינו מעורב עמהן, והרי זה אוסר עליהם עד שיבטל להם רשותו, שגם היורש יכול לבטל. מת משחשיכה אינו אוסר, שהרי כבר קנה עירובו בין השמשו' ורשות זו מעורבת עמהן, הואיל והותרו למקצת השבת הותרו לכל השבת. אחד מן השוק, שיש לו בית בחצר ואינו מעורב עמהן, [שמת] והניח רשותו לאחד מבני החצר שהוא מעורב עמהן, אם מת מבעוד יום אינו אוסר, שהרי זכה היורש ברשותו מבעוד יום ועירובו קונה לו בין השמשות על כל רשויות שיש לו בחצר. מת משחשיכה הרי זה אוסר, שהרי בין השמשות היה רשות זה לאותו שלשוק שלא עירב עמהן, ורשות זו אינה מעורבת עמהן וצריך היורש לבטל רשות זה להם, ישראל וגר הדרים בחצר והיה ביניהם עירוב לכל השבתות, ומת הגר בלא יורש וקדם ישראל אחר מן השוק וזכה בדירתו, אם מת הגר מבעוד יום הרי זה המחזיק אוסר על בני החצר, שהרי אינו מעורב עמהם, ואע"פ שלא החזיק אלא לאחר חשיכה, וצריך המחזיק לבטל להן רשותו. מת הגר לאחר חשיכה אין המחזיק אוסר על בני החצר, שהרי קנה עירובו שלגר בין השמשות קודם שהחזיק המחזיק, והואיל והותרו למקצת השבת הותרו לכל השבת.
<h2>דף עא.</h2>
חמש חצירות הפתוחות למבוי והיה אחד מבני החצירות משותף עם בני החצירות, שכל אחד היה מביא את יינו ונותן עמו [בחבית שלזה ועושה שותפות עמו] לא לשם שיתוף מבוי אלא כדרך שהשותפין משתתפי' להשתכר, הרי שותפות זה עולה להם לשתוף והן מותרין במבוי על ידי [זה] השותפות, ואע"פ שלא עשו כל בני החצרו' שותפות יחד ואין להם עסק זה עם זה אלא כל אחד ואחד הוא משותף עם זה. בד"א כששיתף אותן זה כולן בכלי אחד שכל אחד היה מביא לו יינו ונותן זה הכל בחבית שלו, או שהיה כל אחד מביא לו מעות ומקנה לו יין בחביתו. אבל אם היה משותף עמהם בשני כלים, כגון שהיה משותף עם בני החצר זו בכלי אחד [ועם בני חצר זו בכלי אחר], הרי אילו אסורין עם אלה, שהרי לא [היה] יינם בכלי אחד, אבל אותם שהיה יינם בכלי אחד מותרין יחד.
<h2>דף עא:</h2>
מערבין בחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין, לפי שכל בתי החצר נותנין עירובן באחד מבתי החצר והרי הן כאלו דרין שם, ואין קובעין דירתן אלא על פתן. אבל חצירות המשתתפות במבוי משתתפות בין בפת בין ביין בין בשאר מיני פירות או ירקות, כמו שביארנו למעלה, לפי שאין חצירו' ראויות לדירה כמו הבתים ואין השיתוף שלהם משום דירה, אלא משתתפין רשויותיהן במבוי להיות כולן כרשות אחת ואפי' ביין ראויות להשתתף. לפיכך השתוף שלמבוי אין צריך להניחו בבית, אלא אפילו באוירה שלחצר באחת מן החצירות שלמבוי, אבל עירוב החצר צריך להניחו באחד מבתי החצר שהוא ראוי לדירה ולא באוירה שלחצ'.
<h2>דף עב.</h2>
חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד ועשו מחיצות ביניהן, אע"פ שמחיצותיהן גבוהות עשרה טפחים, אם לא היו מגיעות לתקרה אין צריכין לערב ביניהן, שהטרקלין מחברן והן דומין כמי שעירבו. וכן אם באו לערב עם שאר בני החצר, אע"פ שהן מוליכין עירובן אצל אחד מבני החצר אין צריכין אלא עירוב אחד לכולן. היו מחיצותיהן מגיעות לתקרה, הרי הן כמי ששרויין בחדרים ובעלייות, וכל חבורה היא בית לעצמה וצריכין לערב ביניהן, ואם באו לערב עם שאר בני החצר צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. היו המחיצות מגיעות סמוך לתקרה פחות מג' טפחים, הרי הן כמי שמגיעות לתקרה, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
<h2>דף עב:</h2>
האחין שהיו מקבלין פרס מאביהן והולכין ואוכלין בבתיהן, שיש לכל אחד בית לעצמו בחצר, וכן הנשים שמקבלות פרס מן הבעל שלהן והולכת כל אחת ואוכלת בבית שיש לה בחצר, וכן העבדים שמקבלים פרס מרבם, וכן התלמידים שמקבלים פרס מן הרב והולכין ואוכלין כל אחד בבית שיש לו בחצר, הרי כל אלה אין צריכין לערב ביניהן, שאע"פ שכל אחד אוכל בביתו, הואיל ומבית אחד הן נוטלין מאכלים של שבת הרי אותו המאכל (הן) מערב(י)ן, והרי הן דומין כמי שעירבו. בד"א כשאין דיורין אחרין בחצר אלא הם, אבל אם היו דיורין אחרין בחצר שאוסרין עליהן וצריכין לערב עמהן, צריך כל בית ובית ליתן עירובו, והוא שמוליכין עירובן אצל שאר הדייורין, אבל אם שאר הדייורין היו מוליכין עירובן אצל בית אחד מבתיהן הרי הן כמעורבין ואין צריכין הן ליתן עירוב כל עיקר. ואם היו אוכלין כולן בבית אחד, אע"פ שהן מוליכין עירובן אצל שאר הדיורין עירוב אחד לכולן. מי שיש לו בחצר חבירו בית שער אכסדרה ומרפסת בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, הרי זה אינו אוסר עליו ואין צריך לערב עמו, שאינו אוסר אלא המקום שהוא דר בו, והוא הבית שהוא אוכל בו, אבל הבית שהוא לן בו ואינו אוכל בו אינו אוסר. וכן בית שאין בו ארבע אמות [על ארבע אמות] אינו אוסר, שאינו ראוי לדירה, כמו שמבואר בהלכה ראשונה שלסוכה.
<h2>דף עג.</h2>
הרועי' והקייצי' והבורגנין שהן שומרי השדות ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר ומודדין להן תחומן כאנשי העיר, שהרי הן אוכלין בעיר ולנין בעיר. ואם היה דרכן ללון בשדה יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום לינתם, ואע"פ שאוכלין בעיר. וכן התלמידים שהיו אוכלים בבית בעלי בתים שלהם, והיו לנים בבית המדרש שהיה רחוק ממקום אכילתן, יש להם אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש שלהם, שהרי אנו אומדין דעתן ש(ל)אילו היתה אכילתן מצויה להם במקום לינתם שם היו אוכלין, לפי שכל עסקם במקום לינתם הוא בין התלמידים בין הרועים והשומרים. אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות פתוחין לתוכו או יתר מכן, וכל חצר יהיו פתוחין בו ב' (ב') בתים או יתר מכן, וכן ביארנו למעלה בפרק ראשון. ואע"פ שחרבו הבתים ואין בהם דיורין, הואיל והיו מתחילתן לדירה הרי הן כבתים מיושבין, והוא שיהיו בכל בית שלש מחיצות קיימות, כמבואר בקונטרס הראייות. אפי' שני בתים שלאב ובנו או שלרב ותלמידו שאוכלין ממאכל אחד ואין צריכין לערב ביניהם כשני בתים נחשבים בחצר, שהרי שני בתים הן ודומין כמי שעירבו.
חמש חצירות הפתוחות למבוי ומקצתן פתוחות גם (הן) [כן] זו לזו, אע"פ שעירבה כל חצר לעצמה ואע"פ שעירבו החצירות הפתוחות זו לזו דרך הפתחים שביניהם, הרי אילו מותרין בחצירות ואסורין במבוי עד שישתתפו כולן במבוי. נשתתפו במבוי ולא עירבו בחצירות כלל, אם נשתתפו ביין הרי אין שיתוף זה מתירן בחצירות שאין מערבין בחצירות אלא בפת, אבל אם נשתתפו במבוי בפת והניחו שיתוף זה באחד מבתי החצירות הרי שיתוף זה מתיר כל החצירות מן הדין, שכולן רשות אחת הן ואין צריכין עירוב אחר, אלא שנהגו העם לערב בחצירות אע"פ שנשתתפו במבוי בפת, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות אם לא יראו עירוב בכל חצר וחצר. ונראה בעיניי, שמאחר שאין צריכין לערב בחצירות אלא מפני שנהגו העם בכך, הבא להקל בדבר שלא לערב בחצירות אחר שנשתתפו במבוי בפת אין ממחין בידו, שאין להחמיר בעירובין, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף עג:</h2>
חצירות הפתוחות זו לזו, הואיל וראויין לערב [דרך פתח ש]ביניהן כחצר אחת הן נחשבות במבוי. וכן נראה בעיניי לומר בבתי החצר, שאם היו פתוחין זה לזה הואיל וראוין לערב דרך הפתח שביניהן כבית אחד נחשבין בחצר, כמבואר בקונט' הראייו'.
עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני החצר ולא עירב, אין צריך לבטל רשותו אלא סומך על שיתוף המבוי, ואין חוששין למה שנהגו שמא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות שהרי רובן עירבו בחצירות. וכן אם נתמעט העירוב שלחצר ונשאר ממנו כל שהוא אין צריכין להוסיף עליו הואיל והן משתתפין במבוי, כמו שמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו. שכח אחד מן החצרות ולא נשתתף במבוי צריך לבטל רשות לכל בני (החצר) [המבוי] שלא יאסור עליהם במבוי. בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום, אם (הם) [היו] מסובין בבית, פת שעל גבי השולחן סומכין עליו משום עירוב, ומותרין בחצר על ידי אותו פת שהיה לכל בני החצר. היו מסובין בחצר אין סומכין עליו משום עירוב, שהרי עירובי חצירות אין ראוי להניחן באויר החצר, אבל סומכין עליו משום שתוף המבוי אם היה פת(ח) זה לכל בני המבוי.
<h2>דף עד:</h2>
בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן, אם החזן אוכל בו הרי הוא בית דירה ונחשב כאחד מבתי החצר [וצריך לערב עם בני החצר], אבל אם היה ישן בו ולא היה אוכל בו אינו נחשב ממניין בתי החצר וגם אין צריך לערב עם בני החצר. מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל, וכן חצר שדר בו גוי בצדו אחד וישראל בצדו אחד, והיו בתי ישראל פתוחין לביתו שלישראל ואינן פתוחין לחצר, הרי אילו אין מערבין עם אותו ישראל דרך פתחים שביניהם, שהרי על ידי עירוב יכולין להוציא בחצר ונמצאו כאלו דרין בחצר, והרי הגוי אוסר עליהן וצריכי' לשכור ממנו.
<h2>דף עה.</h2>
היה אחד דר בפנימית ואחד בחיצונה ולא היו עמהם דיורין אחרים, כל אחד מותר במקומו ואין צריכין לערב זה עם זה. היו שלשה דייורין בשתי [ה]חצירות, בין שהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה בין שהיו שנים בחיצונה ואחד בפנימית, צריכה הפנימית לערב על כל פנים. כיצד, היו שנים בפנימית ואחד בחיצונה צריכין בני הפנימית לערב לעצמן שיהו מותרין במקומן ולא יהיו אוסרין על [ה]חיצון. ואם היה אחד בפנימית ושנים בחיצונה, צריך בן הפנימית לערב עם בני החיצונה שלא יאסור עליהם, ולא מן הדין שהרי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, אלא גזרו שנים בחיצונה ואחד בפנימית משום שנים בפנימית ואחד בחיצונה, שצריכין הפנימיים לערב מפני שהיא רגל האסורה במקומה כדברי מז"ה. ולי נראה שאם היה אחד בפנימית ושנים בחיצונה ולא עירב הפנימית עמהן אינו אוסר עליהן, כמבואר בקונטרס הראייות. חצר שהיו בו עשרה בתים זה לפנים מזה, והחיצון פתוח לחצר וכולן נכנסין ויוצאין לחצר דרך החיצון, אין צריכין לערב עם שאר בני החצר אלא הבית הפנימי שהוא עשירי לחצר והחיצון שלפנימי שהוא תשיעי לחצר, אבל שאר הבתים הואיל והעשירי והתשיעי דורסין עליהן שהן דריסת רבים הרי כולן כבית שער, והדר בבית שער אינו אוסר ואינו צריך לערב, והבית התשיעי אע"פ שהעשירי דורס עליו אין מבטלין דירתו מפני דריסת היחיד.
שתי חצירות זו לפנים מזו והפנימית יוצאה ונכנסת דרך החיצונה, עירבה הפנימית לעצמה והחיצונה לא עירבה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת לעצמה [וזו מותרת לעצמה], שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. עירבה חיצונה לעצמה ופנימית לא עירבה לעצמה, הרי הפנימית אוסרת על החיצונה, לפי שהפנימית אסורה במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה הואיל ויש לה דרך עליה. עשתה הפנימית דקה לפני פתחה, שהיא מחיצה גבוהה ד' טפחים באורך כל הפתח, הרי היא כאילו הפנימית מסולקת מעל החיצונה ואינה אוסרת עליה. וכן אם ביטלה פנימית רשותה אצל החיצונה אינה אוסרת אע"פ שלא עשתה דקה. וכן אם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב מבטל רשותו לבני פנימית ולבני חיצונה שלא יאסור לא על אלה ולא על אלה.
<h2>דף עה:</h2>
עירבו שתי החצירות כאחת, אם נתנו עירובן באחד מבתי החיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות, שאף בן החיצונה אוסר על הפנימית הואיל ונתנה עירובה בחיצונה, וצריך זה שלא עירב לבטל להם רשותו. נתנו עירובן באחד מבתי הפנימית ושכח אחד מבני הפנימית ולא עירב עמהן, אסורות עד שיבטל להם רשותו. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, החיצונה אסורה עד שיבטל [להם] זה רשותו, והפנימית מותרת לעצמה ואינה צריכה לביטול רשותו שלזה, שהרי עירובה אצלה ולא קיבלה עירוב מן החיצונה אלא לתקנה ולא לקלקלה.
שתי חצירות שהיו שלשה בתים ביניהם ובאין זה לזה דרך אותן הבתים, אם נתערבו אותן החצירות יחד והניחו עירובן בבית האמצעי הרי כל אילו שלשה בתים אין צריכין לערב עמהן, לפי שהבית הסמוך לחצר [זה] נעשה אצלו בית שער, שמוליך עירובו דרך אותו בית לאמצעי וכן הבית הסמוך לחצר אחרת, ובית שער אינו צריך לערב, והבית האמצעי הרי הוא בית שמניחין בו את העירוב, [והבית שמניחים בו את העירוב] אינו צריך ליתן את הפת.
<h2>דף עו.</h2>
שתי חצירות ושני בתים ביניהם, ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה, ובאו בני חצר זו דרך הבית הסמוך להן והניחו עירובן בבית הסמוך לחצר האחרת, וכן בני אותה חצר הביאו עירובן דרך בית הסמוך להן והניחו בבית הסמוך לחצר האחרת, הרי אילו לא קנו עירובן, שהרי כל חצר וחצר לא עירבה עם הבית הסמוך לה, והרי אותו בית הסמוך לה הוא מפסיק בינה לבין עירובה ואינה יכולה להביא עירובה אצלה, ואם תאמר שאותו בית אינו אוסר, לפי שהוא כבית שער, הרי הנותן עירובו לבית שער אינו עירוב.
כותל שבין שתי חצירות שהוא גבוה עשרה טפחים, אם יש בו חלון שהוא (גבוה) ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אע"פ שכולו למעלה מעשרה טפחים, וכל שהוא ממנו בתוך עשרה הרי הוא כפתח, ואם רצו לערב החצרו' יחד דרך אותו הפתח מערבין, ואם רצו לערב זה לעצמו וזה לעצמו מערבין. בד"א כשהיה החלון מרובע, אבל אם היה החלון עגול צריך שיהיה רחבו ד' טפחים וח' חומשים, כשיעור אלכסון שלארבעה על ארבעה מרובעי', וצריך שיהיו ד' חומשין ומשהו בתוך עשרה טפחים שלקרקע החצר, כדי שיהא משהו מן המרובע בתוך עשרה, כמבואר בקונטרס הראייות. היה [ה]חלון פחות מד' טפחים על ד' טפחים מרובעים, או שהיה כולו למעלה מעשרה טפחים, אע"פ שיש בו ארבעה על ארבעה הרי זה אינו כפתח ומערבין שנים ואין מערבין אחד. בד"א בחלון שבין שתי חצירות אבל חלון שבין שני בתים אע"פ שהוא למעלה מעשרה יכולין לערב ביניהן דרך אותו חלון, לפי שהאויר שלהן מקורה ורואין כאלו הוא מלא, ולמעלה מעשרה הרי הוא כלמטה מעשרה, והוא שיהיה החלון ארבעה על ארבעה מרובעין.
<h2>דף עו:</h2>
וכן עלייה שהיא גבוהה מן הבית ויש ארובה בעלייה שיש בה ארבעה על ארבעה, יכולין לערב ביניהן דרך אותה הארובה, ואע"פ שלא העמידו אפילו סולם עראי מן הבית לעלייה. אחד חלון שבין שתי חצירות ואחד חלון שבין שני בתים ואחד חלון שבין שתי עלייות ואחד חלון שבין שני חדרים ואחד חלון שבין שני גגין שרצו לערב בגגין מפני כלי הבתים המצויין שם, כולן צריכין שיהא בחלון שלהם ארבעה על ארבעה מרובעין, אלא שבגגין ושבחצירות צריך שיהא מקצת החלון בתוך עשרה, מפני שאויר שלהן מגולה, אבל בתים ועלייות וחדרים שהאויר שלהן מקורה אע"פ שכל החלון הוא למעלה מעשרה יכולין לערב ביניהן דרך אותו חלון.
כותל שבין שתי חצירות שנפרץ ברוחב עשר אמות, הרי הוא כפתח, ורצו מערבין [שנים] רצו מערבין אחד. יותר מי' אמות אינו כפתח, ומערבין כולן כאחד, שכולן כחצר אחת הן ואינן יכולין ליחלק ולערב אילו לעצמן [ואילו לעצמן]. כותל שבין שתי חצירות שהיה גבוה י' טפחים ועירבו אילו לעצמן ואילו לעצמן, אם היה הכותל רחב ד' טפחים והיה בראשו פירות, אילו עולין מכאן ואוכלין ואילו עולין מכאן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו [אותם] למטה בבתים, אבל בחצר מותר, שאינן אוסרין אילו על אילו אלא בטלטול הבתים, כמו שמבואר לפנים בפרק כל גגות העיר. ואם לא היה ראש הכותל רחב ד' טפחים, הרי הוא בטל לכאן ולכאן, ומעלין אילו פירותיהן מבתיהן על ראש הכותל מכאן ואוכלין וכן אילו מעלין מכאן ואוכלין ומורידין פירותיהן בבתיהן, ובלבד שלא יחליפו לטלטל מן הכותל לחצר פירות שהביאו שם מבתי חצר אחרת, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף עז.</h2>
היה הכותל גבוה עשרה טפחים משתי החצירות, ובאו בני (ה)חצר האחת למעט גובהו מן החצר שלהן כדי להשתמש בו, והגביהו קרקע החצר כדי למעט גובהו, אם יש באותו המיעוט (י') [ד'] טפחים במשך הכותל מותרין להשתמש בכל הכותל כולו, ואין בני החצר האחרת אוסרין עליהן, הואיל והוא [גבוה] מהם עשרה ומאילו אינו גבוה עשרה, [ואם אין באותו המיעוט ארבע טפחים] הרי הוא כמי שאינו ואסורין להשתמש בכל הכותל. עשו אותו המיעוט בראש הכותל, שעקרו חולייא מראש הכותל כדי למעטו מעשרה מן הצד שלהן, אם יש באותו המיעוט ד' על ד' הרי אילו משתמשי' בכל הכותל על ידי אותו המיעוט, שעולין באותו המיעוט ומשתמשין בכל הכותל, ואם אין באותו המיעוט ד' טפחי' משתמשין באותו המיעוט בלבד. כפה ספל בקרקע כדי למעט גובהו שלכותל מי' טפחים, אם היה מחובר לקרקע עד שצריך מר לחפור בו כדי ליטלו הרי זה מיעוט, ואם לאו אינו מיעוט, שהרי יכול ליטלו משם בשבת, ואע"פ שמכוסין שפתיו בעפר, וכל דבר הניטל בשבת אינו ראוי למעט.
<h2>דף עז:</h2>
סולם המצרי אינו ממעט והצורי ממעט. אי זהו סולם מצרי, כל שאין לו ד' חווקין שראוי ליטלו משם מפני קלותו, אבל סולם הצורי הוא שיש לו ד' חווקי', ומפני שהוא כבד כובדו קובעו ואין דרך ליטלו ממקומו. וכן הדקלים שבבבל שעושין מהן קורות גדולות, אע"פ שאינן קבועין בקרקע כובדן קובען וראויין למעט גובה הכותל. בנה בקרקע אצטבה על גבי אצטבה, כעין ספסל על גבי ספסל, אם יש באצטבה התחתונה ד' טפחים, ראויה למעט גובה הכותל. וכן סולם ששליבותיו פורחו', שיש אויר ביניהם, אם יש בשליבה התחתונה ד' טפחים הרי זו ממעטת גובה הכותל מעשרה טפחים, [ו]אם אין בשליבה התחתונה ד' טפחים [ויש בשליבה העליונה ד' טפחים] ואין בין עליונה לתחתונה ג' טפחים, הרי זה ממעט. אבל אם אין ד' טפחים לא בתחתונה ולא בעליונה, או שיש באחת מהן ד' טפחים ויש אויר תחתיה שלשה טפחים אינו ממעט. וכן אם אין בתחתונה ד' ויש בעליונה ד' ואין בין עליונה לתחתונה אויר ג' טפחים, ראויה למעט גובה הכותל. אבל אם [אין] ארבעה לא בעליונה ולא בתחתונה, או שיש ד' בעליונה ואין בתחתונה ד', ויש אויר שלשה בין עליונה לתחתונה, אינן ראויין למעט, שכל מיעוט שיש תחתיו אויר ג' טפחים אינו מיעוט.
כותל שבין שתי חצירות שהוא גבוה עשרה טפחים והניח עליו סולם רחב ד' טפחי' מכאן וסולם רחב ד' מכאן, הרי אילו ראויין לערב דרך הסולמו', ובלבד שלא יהו מרוחקין הסולמות זה מזה ג' טפחים, שאם היה זה משוך לכאן וזה לכאן ומרוחקין זה מזה ג' טפחים באורך הכותל אינן ראויין לערב ביניהן. בד"א בכותל קצר שאינו רחב ד' טפחים, אבל כותל שהוא רחב בראשו ד' טפחים, אע"פ שמרוחקין הסולמות זה מזה הרבה ראויין לערב ביניהן ויכולין לעלות מסולם זה ומהלכין בראשו שלכותל ויורדין מן הסולם האחר. וכן אם לא היו מגיעין הסולמות עד ראש הכותל, הואיל ולא היה ראש הכותל (גובה) [גבוה] מן הסולמות עשרה טפחים, נוח להם לעלות מסולם זה לכותל ולעבור מן הכותל לסולם האחר וראויין לערב ביניהן. ונראה בעיניי שכל המיעוטין הללו שאמרנו למעט גובה הכותל מעשרה לא אמרו אלא בכותל שהוא רחב ד' טפחים, אבל אם אינו רחב ד' טפחים צריך שיגיע המיעוט עד ראש הכותל, ולא יהיה ראש הכותל גבוה מן המיעוט ג' טפחים. [ואם באו לקבוע סולם אילו מיכאן ואילו מיכאן כדי לערב ביניהן, צריך שלא יהא ראש הכותל גבוה מן הסולמות שלשה טפחים], כמבואר בקונטרס הראייות. סולם זקוף ממעט אע"פ שאינו עומד בשיפוע, (ה)[ו]כותל עשרה טפחים צריך סולם שבעה ומשהו להתירו, כדי שלא יהא ג' טפחים מראש הסולם עד ראש הכותל. ונראה בעיניי שגם זה בכותל קצר הוא, אבל כותל שהוא רחב ד' טפחים, אם אין ראש הכותל גבוה ממנו עשרה טפחים הרי המיעוט הזה מתירו. העמיד שני סולמות זה בצד זה, שאין בשניהן רוחב ד', והעמיד קשין בין זו לזו כדי להשלים רוחב ד' טפחים, אין סולם זה מועיל להתיר את הכותל, שהרי אין ראוי לעלות בקשין שבין סולם לסולם. העמיד סולם כל שהוא באמצע ועשה קשין מכאן ומכאן להשלימו לארבע' טפחים, הרי זה מתיר את הכותל, שהוא עולה על הסולם ש[ב]אמצע ונשען על הקשין שמכאן ומכאן.
<h2>דף עח.</h2>
זיז היוצא מן הכותל שהוא ד' טפחים על ד' טפחים והניח עליו סולם כל שהוא, הרי זה ממעט גובה הכותל, שעולין בני החצר על הזיז ומשתמשין בראשו שלכותל שאינו גבוה מן הזיז עשרה, והוא שהניח סולם על גבי הזיז, אבל אם הניחו בצד הזיז אינו מיעוט. כותל שהוא גבוה י"ט טפחים צריך זיז אחד להתירו, שקובע זיז אחד באמצע גובהו, שאין ממנו ולמטה לקרקע עשרה ולא ממנו ולמעלה לראש הכותל עשרה, ומעמיד סולם כל שהוא מן הקרקע עד הזיז. היה הכותל גבוה עשרים טפחים צריך שני זיזים להתירו, שקובע בו זיז אחד סמוך לקרקע בפחות מעשרה וזיז אחד סמוך לראש הכותל בפחות מעשרה, ומעמיד סולם כל שהוא מן הקרקע עד הזיז התחתון, וסולם כל שהוא מן הזיז התחתון עד הזיז העליון. וצריך שיהיו הזיזין זה שלא כנגד זה, שיהא ראוי להעמיד סולם מזה לזה.
<h2>דף עח:</h2>
העמיד סולם כל שהוא זקוף על הכותל וחקק בכותל כעין מעלות כדי להשלים הסולם לד' טפחים, צרך לחוק בגובה הכותל עד שלא ישאר בכותל ממעלות החקק למעלה מעשרה טפחים. חקק כל המעלות בכותל ולא היה [שם] סולם כל עיקר, צריך לחוק מלא קומתו שלכותל, שהרי אין סולם לעלות בו, אלא במעלות החקק הוא עולה וצריכין שיהיו בגובה כל הכותל, וכן ביאר המורה. היה אילן נטוע בצד הכותל וראוי לעלות בו כדרך סולם, הרי זה נידון כסולם, ואם היה אחד מצד זה [ואחד מצד זה] הרי הן כסולמות וראויין לערב ביניהן, ואע"פ שאין עולין להן בשבת. ואפילו אם היו האילנות אשיר' שאסורין בהנאה, הואיל וראויין לסולמות תורת פתח עליהן, וראויין שתי החצירות לערב ולטלטל ביניהן דרך חורין וסדקין או דרך ראשו שלכותל, לפי שהיקלו חכמי' בעירובין, כמבואר בקונטרס הראייות.
חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה, מערבין שנים ואין מערבין אחד, לפי שהחריץ הוא מחיצה ביניהם, ואפילו היה החריץ מלא קש ותבן לא בטלה מחיצת החריץ שראוי ליטלו משם בשבת. היה החריץ מלא עפר או צרורות הרי הוא כסתום, שאסור ליטלן משם בשבת, ובטלה מחיצת החריץ, והרי הן כחצר אחת ומערבין אחת ואין מערבין שנים. וכן אם היה עומקו שלחריץ פחות מעשרה או שהיה רוחבו פחות מד' הרי הוא כאילו אינו, ומערבין אחד ואין מערבין שנים. היה החריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה ונתן עליו (גשר) [נסר] שהוא רחב ד' טפחים, אורכו שלנסר לרוחבו שלחריץ, שראויין לעבור בו מחצר לחצר, הרי הוא כפתח ורצו מערבין אחד רצו מערבין שנים. ואם נתן אורכו שלנסר לאורכו שלחריץ, אפי' אם היה רוחבו שלנסר כל שהוא הרי מיעט רחבו שלחריץ מארבעה והרי הוא כפתח. וכן שני גזוזטראות שהיו בשני צדי רשות הרבים זו כנגד זו ויש אויר ד' טפחים ביניהם או יותר, אם נתן נסר שהוא רחב ארבעה טפחים מזו לזו, שראויין לעבור מזו לזו דרך הנסר, הרי הוא כפתח רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים. ונראה בעיניי שצריך שיהא הנסר קבוע שלא יהא ראוי ליטלו משם בשבת, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף עט.</h2>
היו הגזוזטרות זו שלא כנגד זו, שזו משוכה לצד צפון וזו משוכה לצד דרום, אם היא משוכה האחת מכנגד חברתה שלשה טפחים באורך רשות הרבים אין ראוי לחברן על ידי נסר ולערבן כאחת, אבל בפחות מג' אע"פ שיש אויר ד' טפחים ביניהם ברוחב רשות הרבים ראוי לחברן על ידי נסר כמו שביארנו. וכן אם היתה האחת גבוהה מחברתה ג' טפחים אין ראוי לחברן על ידי נסר, פחות מג' ראוי לחברן על ידי נסר אע"פ שיש ביניהם אויר ארבעה.
בית הפתוח לשתי חצירות שראויו' לערב שתיהן דרך אותו בית, ומלאו אותו הבית תבן והיו המחיצות מגיעות לתקרה או בפחות מג' סמוך לתקרה, הרי אילו מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואילו נותנין תבן לתוך קופתן מכאן ואילו נותנין לתוך קופתן מכאן, ומאכילין לבהמותיהן ואין חוששין שמא יתמעט גובהו מי' טפחים ונמצאו סותרין מחיצה בשבת, לפי שמיעוטו ניכר על ידי תקרת הבית שעליו ומרגישין בדבר ונזהרין במיעוטו. נתמעט התבן מי' טפחים קודם השבת שתי החצירות אסורות באותו בית, שאילו אוסרין על אילו, כיצד הן עושין [להתיר] אותו בית לאחד מן החצירות, נועל בעל הבית את ביתו מצד אחד והרי הוא מסולק מאותה החצר והרי הוא מותר לחצר אחרת שהוא פתוח לה, או מבטל רשותו לאחת מן החצירות והיא מותרת בו וחצר האחרת אסורה בו, ואין צריך לנעול ביתו כשמבטל רשותו, כמבואר בקונטרס הראייות. בית מלא תבן שבין שני תחומי שבת, אילו נוטלין מצד תחומן ומוליכין לבהמתן ביום טוב ואילו נוטלין מצד תחומן, ואין חוששין שמא יטלו מצד תחומן שלאילו.
מתבן שבין שתי חצירות שהיה גבוה עשרה טפחים, מערבין שנים ואין מערבין אחד, שהרי מחיצת התבן מחלקתן באורך מזוית לזוית. ולא יטול מן התבן בידו ויתן לתוך קופתו להאכיל לבהמתו, שמא יתמעט גובה התבן מעשרה טפחים והרי הוא כסותר המחיצה בשבת. וכן אסור להעמיד שם בהמתו לוכל, שמא יטול בידו ויתן לפניה, אבל עומד לפני בהמתו ודוחה אותה לכאן [ולכאן] עד שהיא הולכת מאליה ואוכלת. נתמעט התבן מעשרה טפחים, אם קודם השבת נתמעט מערבין אחד ואין מערבין שנים, שהרי הן כחצר אחת, ואם לא עירבו כולן כאחת אסורין לטלטל מבתיהן לחצר. ואם בשבת נתמעטה המחיצה הרי הן עומדין באותה שבת בהיתרן, שהיו מעורבין אילו לעצמן ואילו לעצמן, ואינן אוסרין אילו על אילו הואיל והותרו למקצת השבת הותרו לכל השבת.
<h2>דף עט:</h2>
כיצד משתתפין במבוי, אם רצו לגבות השתוף מכל החצירות שבמבוי גובין, ואם רצה אחד מבני המבוי לעשות שיתוף בשלו עושה. כיצד הוא עושה, מביא כלי שליין או שלשמן או שלתמרים או שלשאר כל מיני פירות שיש בו שיעור שתי סעודות ואומר הרי זה לכל בני המבוי. וצריך לזכות להן על ידי אחר, ואומר לו זכה בזה בשביל כל בני המבוי, והזוכה מגביהו מן הקרקע טפח והרי הוא זוכה לכולן, ויכול לזכות להן על ידי בנו ובתו הגדולים או על ידי אשתו, כמבואר בקונטרס הראיו' בסוף נדרים בראיית ה', או על ידי עבדו ושפחתו העברי', אע"פ שאמה העברייה קטנה [היא ש]הרי היא יוצאה לחירות בסימני נערות. אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו והרי לא יצא מתחת ידו.
<h2>דף פ.</h2>
אחד מבני החצר שלא רצה (להשתתף) [לערב] עם בני החצר, וכן אחד מבני מבוי שלא רצה להשתתף עם בני מבוי, הרי אילו נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו עירוב או שתוף בעל כרחו, בין אם מודיעין לו בין אם אין מודיעין לו, שלא כל הימנו לאסור עליהן. ואם לא היה אוסר עליהם, כגון שהיה לו פתח במקום אחר ויוצא ונכנס דרך אותו הפתח, הרי זה אין מערבין לו אלא מדעתו, ואם עירבה לו אשתו שלא מדעתו אין עירובה עירוב ואסור לטלטל מרשותן לרשותו. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי או קורה למבוי. עשו לחי או קורה מעצי אשירה, אע"פ שאסורין בהנאה ואסורין לעשותן לכתחלה, אם עשו אותן כגון שלא הכירו בהן סומכין עליהן והותר המבוי בהן, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף פ:</h2>
נתמעט האוכל מכשיעור צריך להוסיף עליו ולהשלים שיעורו. וכן אם היה העירוב קיים וניתוספו עליהם [דייורין] צריך להוסיף עליו בשבילן. ואם משלו הוא מוסיף צריך לזכות להן על ידי אחר, ואין צריך להודיען ואפילו אם הוא מוסיף משלהן, לפי שמערבין לו לאדם שלא מדעתו כדי שלא יאסור עליהן. כמה שיעור העירוב שלחצר או השיתוף שלמבוי, מזון שתי סעודות, והן כשעור י"ח גרוגרות. ואם היו בני החצר או בני המבוי פחותים מי"ח בעלי בתים די להם כגרוגרת לכל אחד ואחד, אע"פ שאין מגיעין לשיעור שתי סעודות. ואם היו יותר מי"ח, די להם כשיעור שתי סעודות, ואע"פ שאינן מגיעין כגרוגרת לכל אחד, והן כששה בצים בינונייות כדברי רבינו משה. ולי נראה שיש להקל כדברי האומר חמש בצים בינונייות ושליש, שהלכה כדברי המיקל בעירוב, כמבואר בקונטר' הראייות.
אין מערבין בפרוסות, אפי' בככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה. ואם היה ככר אפי' כאסר והוא שלם מערבין לו בו, והוא שיהו ככרות הרבה כשיעור שתי סעודות.
<h2>דף פא.</h2>
ניטלה פרוסה מן הככר ותפרה בקיסם, אם ניכרת תפירת' הרי היא כפרוסה ואין מערבין בה, ואם אינה ניכרת תפירתה מערבין בה. ניטל מן הככר כחלת נחתום, שהיא אחד מארבעים ושמונה, מערבין בה הואיל וזה הוא תקונו (שלמבוי) [של ככר], ואין בו חסרון גדול הרי היא כשלימה. וכן אם היה ככר זה מדומע, שנתערבה בו אחת שלתרומ' במאה שלחולין, [כ]שהוא קמח וצריך להפריש משם כשיעור התרומה, אם ניטל מן הככר כדי דימועה מערבין בה, שאין זה חסרון בככר הואיל וצריך לתיקון זה, כמבואר בקונטרס הראייות.
מערבין בחצירות אפי' בפת אורז או עדשים, אבל אם היה [פת] שלמינין הרבה אין מערבין בו, כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
הנותן מעותיו לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירובי תחומין, ועירב לו החנוני או הנחתום בשביל מעותיו, הרי זה אינו עירוב, לפי שהמעות אינן קונות עד שימשוך, ואע"פ שהחנוני זיכה לו על ידי אחר, הואיל ולא קנו לו מעותיו הרי כמערב לו שלא מדעתו, שזה לא צוהו אלא לערב לו במעותיו. בד"א כשאמר לו זכה לי עירוב במעותיי, אבל אם אמר לו ערב לי במעותיי עירובו קונה לו, שלא נתכון לקנות ממנו, אלא עשאו שליח בדבר שיקנה לו מן השוק ויערב לו, ושלוחו שלאדם הוא כמותו. וכן אם נתן מעותיו לבעל הבית עירובו קונה לו, אע"פ שאמר לו זכה לי, שליח עשאו בדבר, שידוע הוא שבעל הבית אינו עשוי למכור ככרותיו ולא אמר לו אלא בדרך שליחות. וכן אם נתן כלי לחנוני או לנחתום, אע"פ שאמ' לו זכה לי עירוב [בכלי] זה קנה לו עירובו, שהרי כליו קונה לו, שהוא כדרך חליפין ולא כדרך קניית מעות, וזה מבואר בפרק שלמעלה.
<h2>דף פב.</h2>
כיצד משתתפין בתחומין, אם בא אדם זה לערב בשביל כל בני עירו מניח את החבית שליין במקום שרוצה לערב, ואומר הרי זה לכל בני עירי לכל מי שרוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה שהיה חוץ לתחום העיר. וצריך לזכות להן על ידי אחר, כמו שביארנו בשיתופי מבואות. וצריך להודיע להם, שאין מערבין לאדם עירובי תחומין שלא מדעתו, שמא אינו רוצה לקנות שביתתו אלא בעירו, שהוא צריך לילך לרוח אחרת שלעיר ולא במקום עירובו שלזה. וכל מי שהודיעו לו מבעוד יום, אע"פ שלא נתרצה בעירוב אלא אחר חשיכה הרי זה קנה לו עירובו שלזה המזכה אותו, שהרי נתברר דעתו שהיה ראוי לקנות לו העירוב מתחלת היום. אבל אם לא הודיעו לו אלא אחר חשיכה, אע"פ שנתרצה בעירוב אין עירוב זה קונה לו, שהרי לא ידע בו בתחלת שבת שהיא שעת קניית העירוב.
אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה, או שהיה צריך לצאת לקראת חכם, או שהיה צריך לברוח מפני גוים המצערים אותו, או שהיה חוץ לעירו וצריך לילך לביתו, וכיוצא באלה הדברים, ואם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב, כמבואר בקונטרס הראייות.
קטן הצריך לאמו מוליכין אותו אחר עירוב א(ו)מו, ואין צריך לערב בשבילו, אלא הרי הוא כרגלי אמו. ואם אינו צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו, אלא צריך לערב בשבילו. ואי זה הוא קטן שאינו צריך לאמו, כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, או שניעור משנתו ואינו קורא אמו עד שתבוא אליו, והוא כבן ארבע כבן חמש שנים לפי [חורפתו] שלתינוק. בד"א כשהיה אביו בעיר, אבל אם לא היה אביו בעיר אפילו בן שש צריך לאמו ויוצא בעירוב אמו.
<h2>דף פב:</h2>
מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, ואפי' שלא מדעתן ואפי' עירבו הן לרוח אחת ועירב רבן בשבילן לרוח אחרת, הולכין אחר עירוב רבן. אבל אין אדם מערב על ידי בנו ובתו הגדולי' ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואם עירב הוא עליהן לרוח אחת ועירבו הן לעצמן לרוח אחרת הולכין אחר עירובן. וכן אם לא רצו לערב כל עיקר, אלא רצו לקנות שביתה בבתיהן, לא קנה להם העירוב. [שתקו הן על העירוב ולא מיחו בדבר], הרי עירובו קונה להן והולכין אחר עירובו.
שיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות בינונייות לכל אחד ואחד, והם כחמשה בצים בינונייות ושליש, כמו שביארנו למעלה, ואפי' אם היה רעבתן שדרכו לוכל יותר מכן שיעורו כשתי סעודות בינונייות. היה זקן או חולה, שדרכו לוכל פחות מכן, משערין לו כשתי סעודות שלו ולפי אכילתו, וכסעודות שדרכו לוכל בחול ולא כסעודות שדרכו לוכל בשבת, שבשב' אדם אוכל מעדנים ואוכל יותר מן ההרגל.
<h2>דף פג:</h2>
אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו יחד, אלא הדייורין הפתוחין למעלה במרפסת עירבו לעצמן והדייורין הפתוחין למטה בחצר עירבו לעצמן, אם היה בחצר עמוד או סלע או תל גבוה סמוך לכותל המרפסת, אם היה גבוה עשרה טפחים נותנין אותו לפני המרפסת להשתמש בו, לפי שאין [ה]מרפסת גבוהה ממנו עשרה טפחים ותשמישו נוח להם, [ו]אע"פ שהיה אותו העמוד לבני החצר, ובחול בני החצר משתמשין בו ולא בני המרפסת, אסורין בני החצר להשתמש בו בשבת, לפ(נ)י שנראה כרשות חלוקה מהם ושוה לבני המרפסת שהוא עומד בתוך עשרה טפחים שלהם. היה גבוה פחו' מעשרה, אע"פ שאין המרפסת גבוהה ממנו עשרה והרי הוא בתוך עשרה בין לחצר בין למרפסת, נותנין אותו לבני החצר שהעמוד שלהן ואין בני המרפסת יכולין לאסור עליהן את שלהן, כמבואר בקונטרס הראייות. בד"א כשהיה העמוד סמוך למרפסת, אבל אם היה מופלג מן המרפסת [שיש אויר בינו לבין כותל המרפסת] ד' טפחים, אע"פ שהיה גבוה עשרה טפחים, נותנין אותו לחצר ולא למרפסת, שהרי אין בני המרפסת יכולין להשתמש בו אלא דרך אויר, ואין אדם אוסר על חבירו דרך אויר.
כל מקום העומד בין שתי רשויות שלא עירבו, ושתי הרשויות תשמישן שוה [בו], בין שהיה נוח לאילו ולאילו בין שהיה קשה לאילו ולאילו שתיהן (אסורות) [אוסרות] זו על זו. [כיצד חלון שבין שתי חצירות שלא עירבו יחד אלא זו לעצמה וזו לעצמה, הרי אילו שתיהן אסורו' להשתמ' באותו חלון שאינו גבוה עשרה ותשמישה נוח לשתיהן, ושתיהן אסורות זו על זו]. וכן ראש הכותל שהוא גבוה עשרה ותשמישו קשה לשתיהן שתיהן אסורות בו, כמו שביארנו למעלה. וכן חריץ שבין שתי חצירות שעמוק משתיהן עשרה, שתיהן אסורות בו. היתה האחת גבוהה מחברתה וכותל שביניהן היה מן האחת גבוה עשרה טפחים ומן האחת אינו גבוה עשרה, הרי הוא תשמישו לזה בנחת ולזה תשמישו בקושי, ונותנין אותו לזה שתשמישו בנחת שאינו גבוה מהן עשרה, והרי הוא דומה להן במקום שמשתמשין בו דרך פתח. וכן אם היה [חריץ] מפסיק ביניהן, מן האחת עמוק עשרה ומן האחת אינו עמוק עשרה, נותנין אותו לזו שאינו עמוק ממנה עשרה וזו שעמוק ממנה עשרה אסור להשתמש בו. היה לזה בזריקה ולזה בשלשול, כגון שהיה הכותל גבוה מן החצר התחתונה עשרה או יותר ומן העליונה היה עמוק עשרה או יותר, שבני העליונה משלשלין בו חפצים שלהם ומשתמשין בו על ידי שלשול, ובני התחתונה זורקין בו חפציהם ומשתמשין בו על ידי זריקה, שכל מקום שהוא גבוה עשרה תשמישו על ידי זריקה [הוא] הרי הוא אסור לשתיהן.
<h2>דף פד.</h2>
בני עלייה היורדין דרך מרפסת לחצר ושכחו ולא עירבו בני עלייה עם בני החצר, אלא אילו לעצמן ואילו לעצמן, והיה זיז יוצא מכותל העלייה, אם היה למטה מעשרה משתמשי' בו בני החצר ובני עלייה אסורין, שהוא עמוק מהן עשרה, ואם היה סמוך לבני עלייה פחות מעשרה משתמשין בו בני עלייה שהוא סמוך להן ובני החצר אסורין בו, שהוא גבוה מהן עשרה. היה גבוה מבני החצר עשרה ועמוק מבני עלייה עשרה, הואיל ושניהן שוין בו, שתשמישו קשה לשניהן, שניהן אסורין בו.
<h2>דף פד:</h2>
גג הסמוך לרשות הרבים בתוך עשרה טפחים, אע"פ שהוא רשות היחיד, כגון שהיה מג' רוחותיו סמוך לחצר וגבוה יותר מעשרה ואף מצדו הסמוך לרשות הרבים, הואיל ומחיצתו תוך הבית גבוהה עשרה ראוי לומר (לו) משוך והעלה, וכאילו מחיצתו גבוהה מרשות הרבים עשרה, והרי הוא רשות היחיד, ואעפ"כ הואיל והוא סמוך לרשות הרבים והרבים מניחין בו בשבת לפעמים הכובעים והסודרין שהם לובשין, שעומדין על גבי סטיו שהוא מקום פטור ומניחין אותן על הגג כשהן צריכין לקבל אויר, הרי תשמישי הרבים אוסרו, ואסור לטלטל ממנו לבית. עשה סולם קבוע מן הבית לגג, הרי הסולם הזה מתירו, שהסולם מחברו עם הבית ועושה אותו תשמיש אחד, ומסלק כח רשות הרבים מעליו. ואם היה סולם עראי אינו מתירו.
<h2>דף פה.</h2>
בור העומד בשביל קטן שבין שני בתים, ואין הבתי' פתוחין לו אלא ממלאין ממנו מים דרך חלונותיהן שהן גבוהין עשרה או יותר, הרי אילו אסורין למלאות ממנו מים בשבת, שהרי שניהן תשמישן שוה בו ואוסרין זה על זה. היה הבור מופלג ארבעה טפחים מכותל בית זה וארבעה טפחים מכותל בית זה, הרי אילו מותרין למלאות ממנו מים בשבת, שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר, והרי הוא כמשתמש דרך אויר, הואיל ויש אויר בינו לבור ארבעה טפחים.
בו[ר] שהיה שפתו גבוה על פי הבור עשרה טפחים, והיה [הבור] מלא פירות שלטבל שאסור לטלטלן בשבת, הרי הוא כאלו כולו מלא עפר ונידון כסלע, ואם היה סמוך לכותל המרפסת נותנין אותו לכותל המרפסת, כמו שביארנו בסלע.
שני בתים ושלש חרבות ביניהם, ודרכן לשפוך בהן מים דרך חלונותיהן, כל אחד מותר להשתמש בשבת בחרבה הסמוכה לו אבל לא בחרבה הסמוכה לחבירו, והאמצעית מותרת לשניהן, שהרי מופלגת היא משניהן ארבעה טפחים או יותר, ואין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. היו שתי החרבות זו בצד זו בין שני הבתים והחרבה השלישית נמשכת כנגד שתיהן, וראש האחד סמוך לבית זה וראשה האחר סמוך לבית האחר, הרי שני הבתים אסורין בחרבה השלישית, לפי שהיא סמוכה לשניהן, ושניהן אוסרין זה על זה.
<h2>דף פה:</h2>
שני גגין בשני צדי רשות הרבים, אם היו שלאדם אחד שאין צריכין לערב ביניהן מותר לזרוק מזה לזה, ואם היה האחד גבוה והאחד נמוך אסור לזרוק מזה לזה, הואיל ואינן סמוכין, שמא יפול החפץ לרשות הרבים ויבוא להכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. ונראה בעיניי שאם היו שני חלונות זה כנגד זה אע"פ שהן מכוונין אסור לזרוק מזה לזה שאין אדם יכול לכוין לזרוק דרך חלונות כמו דרך גגין, כמבוא' בקונטרס הראייות.
אין מניחין עירובי חצירות אלא בבית שבאותה [חצר], שהוא מקום הראוי לדירה, והרי הם כאילו כולם דרים שם. אבל אם נתנו אותו באוירה שלחצר אינו עירוב, שאינו מקום הראוי לדירה. וכן אם נתנו אותו באכסדרה או במרפסת או בבית שער שלחצר, שהוא יציאה וביאה לבני החצר, אינו עירוב, שאינו מקום ראוי לדירה והדר שם אינו אוסר על בני החצר ואינו צריך לערב עמהן. נתנו אותו בבית שער שליחיד, שהיחיד נכנס ויוצא בו לביתו, הרי זה עירוב, שמקום הראוי לדירה הוא. [ו]אע"פ שהוא מקום הראוי לדירה הדר שם אינו אוסר, שאם השכיר בעל הבית בית שער שלו לאחר שלא עירב עם בני החצר אינו אוסר בחצר, שהרי בעל הבית שהוא יוצא ונכנס עליו הוא מעורב עם בני החצר והרי הוא כאלו הוא עצמו הוא דר שם הואיל ויוצא ונכנס עליו, כמבואר בקונטרס הראייות.
נתנו העירוב בבית התבן או בבית הבקר או בבית העצים או בבית האוצרות, הרי זה עירוב, לפי שמקום ראוי לדירה הוא, והדר שם והאוכל שם אוסר, וצריך לערב עם בני החצר. ואם היה בית זה לאחד מבני החצר, והשאילו או השכירו לזה שלא עירב, ויש לו למשאיל שם תפושת יד [שהניח שם מקצת כליו], כגון יתד שלמחרישה או פירות שלטבל וכיוצא בהם, שהן דברים שאינן ניטלין בשבת, הרי זה אינו אוסר שהרי אין הבית מיוחד לו לזה שהוא דר שם, ואם היה לו לבעל הבית שם דבר הניטל בשבת הרי זה הדר בו אוסר. שיתוף מבוי הרי זה ראוי להניחו באחד מן החצירות שלמבוי ואפי' באויר החצר, לפי שאינו עשוי לקבוע דירתו במקום הראוי לדירה אלא לשתף רשויותיהן, ואין מניחין אותו באויר המבוי לפי שצריך להניחו במקום המשתמר, ואויר המבוי אינו מקום המשתמר.
<h2>דף פו.</h2>
אחד מבני החצר שהניח [את] ביתו והלך לשבות אצל בתו, אע"פ שהוא באותה העיר אינו אוסר על בני החצר, בין שהיה ישראל בין שהיה גוי, שכבר הסיח דעתו מאותה דירה באותה שבת. בד"א כשהלך אצל בתו, אבל אם הלך [לשבות] אצל בנו לא הסיח דעתו מדירתו, שמא יקפוד על כלתו ויחזור על דירתו והרי זה אוסר עליהם.
בור העומד בין שתי חצירות שלא עירבו ביניהן אין ממלאין הימנו בשבת, שהן אוסרין אילו על אילו, עד שיעשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בתוך הבור וישים המחיצה באמצע הבור, והרי הוא כאלו חלוק חציו לחצר זו וחציו לחצר זו. וצריכה המחיצה שתהיה כולה בתוך חלל הבור אפילו סמוך לשפת הבור, לפי שהיקלו חכמים במים ורואין כאילו המחיצה מגעת עד קרקעית הבור. היתה המחיצה למעלה משפת הבור, אין הבור נחלק במחיצה זו ושתיהן אסורות למלאות בו.
חרבה המוקפת ד' מחיצות ודופן רביעי פרוץ מלמטה, אע"פ שהיתה בו מחיצה תלויה מלמעלה, אם היתה גבוה' מן הארץ ג' טפחים הרי זו אסורה, הואיל ויש בה מלמטה אויר שלשה טפחים הרי הגדיים בוקעין בה, וכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה, והרי המחיצה אינה רחבה ארבעה טפחים, ואין לומר בה פי תקרה יורד וסותם. היתה שם בדופן רביעי קורה רחבה ארבעה טפחים, אע"פ שהיה דופן רביעי פרוץ כולו אומרין פי תקרה יורד וסותם. ונראה בעיניי שגם חצר שהיה דופן רביעי כולו פרוץ, אם היתה שם מלמעלה קורה רחבה ארבעה אמרינן פי תקרה יורד וסותם, והרי כאילו דופן רביעי סתום ואינו צריך תיקון אחר. ולא אמרו פי תקרה יורד וסותם אלא במקום המוקף שלש מחיצות ואינו צריך לסתום אלא דופן רביעי בלבד, אבל מקום שאין לו אלא שתים מחיצות אין אומרין [בו] פי תקרה יורד וסותם לסתום שתי מחיצות האחרות, ולפיכך אין הסוכה ניתרת בשתי דפנות, שאין אומרין בה פי תקרה יורד וסותם, אלא צריכה דופן שלישית, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף פו:</h2>
היתה קורה רחבה ארבעה טפחים על פי הבור, אע"פ שאינה גבוהה, אומרין בה פי תקרה יורד וסותם, וכאילו מחיצה מפסקת בכל הבור, אבל אם לא היתה רחבה ארבעה אין אומרין בה פי תקרה יורד וסותם, שאין מחיצות לפחות מארבעה, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף פז.</h2>
אמת המים הנמשכת מן הנהר ועוברת בתוך החצר, אם היתה עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבע' הרי זו ככרמלית ואין ממלאין ממנה מים בשבת בתוך החצר, לפי שהוא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. עשו מחיצה גבוהה עשרה בתוך האמה בין בכניסתה לחצר בין ביציאתה מן החצר, הרי זו ממלאין [ממנה] מים בשבת. ואם עשו בכניסתה ולא עשו ביציאתה, או שעשו ביציאתה ולא עשו בכניסתה, הרי זו אסורה. וכותל החצר ההולך על גבי האמה אינו נידון לאמה משום מחיצה עד שיעשה מחיצה תוך האמה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, ואע"פ שהמים עוברים תחת המחיצה או בצידיה. ואם אין האמה עמוקה עשרה או שאינה רחבה ארבעה אינה צריכה מחיצה כל עיקר. וכן אם היתה אמת המי' עוברת בין הבתים והיה דרכן לשלשל הדלי מן החלונות ולמלאות ממנה מים, הרי זו אין ממלאין ממנה בשבת, מפני שהוא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. ואם אין באמה שיעור כרמלית, כגון שאינה עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, או שעשו לה מחיצה ביציאתה ובכניסתה כמו שביארנו, הרי זה מותר למלאות ממנה, והוא שהיו הבתים מעורבין, שלא יהו אוסרין אילו על אילו, או שהיתה האמה מופלגת [מכותלי הבתים] ארבעה טפחים מכאן וארבעה טפחים מכאן, שאין אוסרין אילו על אילו דרך אויר.
<h2>דף פז:</h2>
גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין [מ]מלאין ממנה מים בשבת, לפי שהוא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, ואם עשו בה ארובה שהיא רחבה ד' טפחים על ד' טפחים, ועשו מחיצה גבוהה עשרה בפי הארובה בין מלמעלה בין מלמטה כנגד המים, הרי זו ממלאין ממנה מתוך המחיצות, לפי שהיקלו חכמים במים ואמרו מחיצ' תלויה מתרת במים, ורואין כאילו המחיצות מגיעות עד הים וכאילו ממלא מתוך רשות היחיד. וכשם שמותר למלאות מתוך המחיצות כך מותר לשפוך מים מתוך המחיצות, ואע"פ שהמים מתפזרין ויוצאין חוץ למחיצות. וכן אם עשו המחיצה חוץ לגזוזטרא בשפת הגזוזטרא, בין מלמעלה בין מלמטה מותר למלאות מתוך הגזוזטרא. היו שתי גזוזטראות זו בצד זו, והאחת גבוהה מחברתה עשרה טפחים, ועשו מחיצה לעליונה כדי למלאות מתוך המחיצה ולתחתונה לא עשו, ורגילין בני התחתונה למלאות דרך העליונה, שזורקין הדלי שלהם בארובה שלעליונה וממלאים משם, אם (עשה) [עשו] אותה המחיצה בשותפות בני התחתונה עם בני העליונה, שיש כח ורשות לבני תחתונה למלאות תוך מחיצות העליונה, הרי אילו שתיהן אסורות למלאות, שאוסרין אילו על אילו עד שיערבו שתיהן יחד. אם לא עשו המחיצה בשותפו', שאין כח ורשות לבני התתחונה למלאות דרך העליונה, אע"פ שרגילין להשתמש שם בחול אין אוסרין עליהן בשבת, שכל המשתמש ברשות חבירו שלא כדין אינו אוסר עליו בשבת, שאם אינו מקפיד עליו בחול מקפיד עליו בשבת שלא יאסור עליו, ולא כל הימנו לאסור רשות חבירו על חבירו.
<h2>דף פח.</h2>
אם לא היתה הגזוזטרא העליונה גבוהה מן התחתונה עשרה טפחים, הרי הן כאילו שתיהן רשות אחת, ואע"פ שלא עשו המחיצה בשותפות אוסרין בני התחתונה על העליונה, הואיל והן בתוך עשרה אינן יכולין ליחלק וצריכין לערב כאחת. ונראה בעיניי שאם היה אויר ביניהן שלשה טפחים יכולין ליחלק ולערב אילו לעצמן ואילו לעצמן, שהרי הן כאילו יש מחיצות ביניהן, ואין אחת אוסרת על חברתה אע"פ שאין האחת גבוהה מחברתה עשרה טפחים הואיל ולא עשו המחיצה בשותפות, ואם רצו לערב כאחת מערבין הואיל ואין אויר ביניהן ארבעה טפחים. היה ביניהן אויר ארבעה טפחים, אע"פ שאין האחת גבוהה מחבירתה עשרה טפחים אין האחת אוסרת על חבירתה אע"פ שעשו מחיצה זו בשותפות, שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. וכן אם עשתה גם התחתונה מחיצה לעצמה כדי למלאות מן הים דרך מחיצתה, אע"פ שעשו מחיצת העליונה בשותפות אין התחתונה אוסרת על העליונה, ואע"פ שאין אויר ביניהן ארבעה טפחים, הואיל ועשתה גם התחתונה לעצמה סילקה עצמה מן העליו'.
וכן אם משתמש אדם בחרבתו שלחבירו, אע"פ שמשתמש בה דרך (ה)פתח הפתוחה לחצירו ובעל החרבה משתמש בה דרך חלונו, שהיתה עומדת אחר ביתו וזורק בה דרך חלונו, אין זה המשתמש דרך הפתח אוסר חורבתו שלחבירו על חבירו, שיכול בעל החרבה לנעול פתח חרבתו שלא יכנס בה בעל החצר. ואם לא היה לבעל החרבה [שם] שום תשמיש, כגון שלא היתה סמוכה לו ואינו יכול להשתמ' בה בשבת, הרי חבירו שהיא סמוכה לו מותר להשתמש בה, כמבואר בקונטרס הראייות.
חצר שיש בה שיעור ארבע אמות על ארבע אמות, בין שהיא מרובעת בין שהיא ארוכה וקצרה, ויש בה כזה השיעור, כגון שהיתה ארוכה שמונה אמות ורחבה שתים, הרי זו שופכי' לתוכה מים בשבת ואין חוששין שמא יצאו המים חוץ לרשות הרבים, לפי שסתם בני אדם עשויין להשתמש סאתים מים בשבת. ואם יש בחצר כזה השיעור המים עשויין להבלע בה, ואם אין בחצר כזה השיעור אין המים עשויין להבלע בה, והרי הוא כמתכוין שיצאו המים ברשות הרבים ואסור לשפוך בה. עשו בה עוקה, שהיא מחזקת סאתים בתוך חללה, בין שהיתה תוך החצר בין שהיתה חוץ לשפת החצר, שאע"פ שאין בחצר שיעור ד' אמות על ד' אמות מותר לשפוך בתוכה בשבת כל המים שצריך לשפוך, ואע"פ שהיתה העוקה מליאה מים [מערב] שבת, לפי שאיסור דבריהם הוא והיקלו חכמים בדבר בין שהיא עוקה בין שהיא גצטרא בין שהיא עריבה שהיא מחזקת סאתים, מתרת החצר לשפוך בתוכה אע"פ שאין בה ד' אמות.
<h2>דף פח:</h2>
האכסדרה שלפני הבית מצטרפת לחצר להשלימו לד' אמות שלא יצטרך לעוקה, והגג הוא כחצר, כמבואר בקונטרס הראייות. ונראה בעיניי שלא הצריכו לעשות עוקה בחצר שאין בו ד' אמות אלא כשהוא פתוח לרשות הרבים, אבל אם הוא פתוח לכרמלית אין צורך לעוקה, שאע"פ שהוא שופך (ל)[ב]חצר ומתכוין שיצאו המים חוץ לכרמלית מותר, שלא גזרו כחו בכרמלית, כמבו' בקונטרס הראייות. שתי די[ו]טאות זו כנגד זו, אילו שופכין בחצירן ואילו שופכין בחצירן, ויש פתח בין שתי החצירו' וראויין לערב ביניהן, אילו עשו עוקה לחצירן ואילו לא עשו עוקה לחצירן, וראויין המים לעבור מחצר לחצר, אם עירבו ביניהן הרי אילו מותרין לשפוך אילו בחצירן ואילו בחצירן, ואפילו אותם שלא עשו עוקה, ואע"פ שאין ד' אמות בחצירן, שראויין המים לעבור בחצר האחרת שיש בה העוקה. [אבל] אם לא עירבו ביניהן, אילו שעשו העוקה מותרין לשפוך בחצירן אבל אותם שלא עשו העוקה אסורי' לשפוך בחצירן, ואע"פ שראויין לעבור מחצר לחצר ולירד בעוקה שלאילו, גזרו בהן חכמים שמא יבואו להוציא המים בכליהם מחצר לחצר והרי אין עירוב ביניהן. שלשה דיוטאות זו למעלה מזו, העליונה והתחתונה שלאחד והאמצעית שלאחר, הרי זה לא ישלשל מן העליונה לתחתונ' דרך האמצעית, שאין מטלטלין מרשות לרשות שלאחר דרך רשות אחרת, אבל מטלטל הוא מתחתונה לעליונה שלא בדרך האמצעי, וזה מבואר בתוספתא [פ"ח ה"ב].
היתה העוקה פחותה מסאתים אין שופכין לתוך החצר כל עיקר, גזירה שמא ישתמש במים מרובין ויצאו חוץ לעיר. בד"א בימות החמה, אבל בימות הגשמים אפילו היתה העוקה מחזקת סאה שופך ושונה ואינו נמנע, ואפי' כור ואפילו כוריים, שאינו חושש לקלקול חצירו ואינו צריך שיצאו המים לחוץ, כמבואר בקונטרס הראייות. עשו העוקה בתוך החצר אין צריכין לקמור אותה. עשו אותה חוץ לחצר צריך לקמור אותה, שתהיה מכוסה ותהיה מקום פטור, שאם אינה מכוסה הרי היא כרמלית שהיא רחבה ארבעה ואינה עמוקה עשרה ואסור לשפוך מרשות היחיד לתוכה. ביב העומד ברשות הרבים והוא קמור כדי שיהיה מקום פטור, וראשו אחד בשפת החצר, אם יש בתוכו שיעור ד' אמות על ד' אמות, בין שהיה מרובע בין שהיה ארוך וקצר שופכין לתוכו מן החצר בשבת, ואע"פ שראשו האחד פתוח לרשות הרבים, הואיל ויש בו כשיעור זה ראויי' המים ליבלע בו.
<h2>דף פט.</h2>
כל גגות העיר וכל החצירות וכל הקרפיפות רשות אחת הן, ומותר לטלטל בהן בלא עירוב, אפילו הן שלשני בני אדם, כגון מגגו שלזה לגגו שלזה, אע"פ שהאחד גבוה מחבירו עשרה טפחים. וכן מחצר לחצר ומקרפף לקרפף ומגג לחצר או לקרפף ומחצר לקרפף, והוא שלא יהיה הקרפף יותר מבית סאתים, שאם (היה) [הוא] יותר מבית סאתים הרי הוא ככרמלית, לפי שסתם קרפף לא הוקף לדירה [ואסור לטלטל מן החצר לתוכו, לפי שהחצר הוא מוקף לדירה], ואפי' יותר מבית סאתים הרי הוא רשו' היחיד. בד"א שהן כולן רשות אחת בכלים ששבתו בתוכן, אבל כלים ששבתו בתוך הבית והוציאן מביתו לגגו אסור לטלטלן מגגו לגג חבירו בלא עירוב. וכן אם הוציאן לחצירו או שהוציאן לחצר השותפין שעירבו ביניהן, הרי אילו אסור לטלטלן לחצר אחרת או לקרפף אחרת בלא עירוב, ואם עירבו בחצירות ובקרפיפות מטלטלין שם כלי הבתים. וכן מטלטלין במבוי על ידי שיתוף, שהוא דומה לקרפף, וכל שכן אם היו שלאדם אחד שמותר לטלטל בהן כלי הבית.
הוציא כליו דרך מלבוש בגגו והפשיטן מעליו, אסור לטלטלן ארבע אמות אפילו בגגו, הואיל ואין מחיצו' ניכרות בין גג לגג הרי זה פרוץ במלואו למקום האסור לו, שהרי אסור לטלטל כלים ששבתו בתוך הבית מגגו לגג חבירו, וכשם שאסור לטלטלן לגג חבירו כך אסור לטלטלן בגגו ד' אמות, שהוא פרוץ למקום האסור לו, ונעשה ככרמלית אצל כלי הבית. בא לטלטלן פחות מד' אמות בגגו מותר, בגג חבירו אסור, שאסור להוציא כלי ביתו מגגו לגג חבירו אפילו כל שהוא.
היה גגו שלזה בצד גגו שלזה, אם היו מחיצותיו שלכל גג וגג ניכרות לעצמן, כגון שהיה האחד גבוה מחבירו, או שהיה אויר בין גג לגג שמחיצתו שלזה ניכרת לעצמה ומחיצתו שלזה ניכרת לעצמה, הרי זה רואין כאילו המחיצות התחתונות עולות למעלה ומבדילות בין גג לגג, ומותר להוציא כל אחד מביתו לגגו ואין גג חבירו אוסרו. ואם לא היו המחיצות ניכרות, כגון שהיו הגגין שוין ומחוברין יחד, אסור כל אחד להוציא מביתו לגגו, לפי שגג חבירו אוסרו והרי הוא כחצרו הפרוץ לחצר חבירו, שאסור להוציא מביתו לחצירו אם לא עירב עם חבירו.
<h2>דף פט:</h2>
גגין השוין, שעשה אחד מבני הגגין סולם קבוע מביתו לגגו, הרי זה מותר בכל הגגין כולן, ויכול להוציא בהן כלי ביתו, הואיל ועשה הוא סולם קבוע ואחרים לא עשו כמותו, הרי ביטלו לו רשות הגגין בשבת וכאילו כולן הן רשותו. וכן אם הגביה אחד מהן גגו ובנה עלייה על גבי ביתו, ועשה לה פתח שלד' טפחים, ודרך אותו פתח יוצא מעלייתו לגגין, הרי זה מותר בכל הגגין ומוציא בהן כלי ביתו, ושאר הבתים אסורין. היה אותו פתח פתוח לצד גנתו, כגון שהיתה לו גנה [על גבי זיזין, או שהיתה לו גינה] אחר ביתו ועשה פתח בעלייתו לשמור גנתו משם, הרי זה לא הותר בגגין, שלא פתח פתחו לצד הגגין אלא לצד גנתו.
<h2>דף צ.</h2>
גג שהוא יותר מבית סאתים מותר לטלטל בכולו ואע"פ שאין דיורין על גביו, הואיל ומחיצות התחתונות נעשו לדירה הרי הוא כאילו הוקף למעלה לדירה, והרי הוא כחצר שהוקף לדירה ומותר לטלטל בו אפילו ביותר מבית סאתים. וכן ספינה שהיא יותר מבית סאתים מותר לטלטל בכולה, שמחיצותיה לדירה הם. כפאה על פיה, אם כפאה לדור תחתיה מותר לטלטל על גבה, אם כפאה לזפתה אין מטלטלין בה [אלא] כארבע אמות, שהרי היא יותר מבית סאתים ואין כפייתה לדירה.
<h2>דף צא.</h2>
אע"פ שמוציאין כלי הבתים בחצר, שהוציאום שם על ידי עירוב, מותר לטלטל כלים ששבתו בתוך החצר לחצר אחרת או לקרפף אחר בלא עירוב, ולא גזרו שמא יטלטלו שם כלי הבתים שהם מצויין באותו חצר.
<h2>דף צא:</h2>
מבוי שלא נשתתפו בו חצירות הפתוחות לו, בין שעירבו הבתים בחצירות בין שלא עירבו הבתים בחצירות, מותרין לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו או בתוך החצר, שאין צריכין לערב ולהשתתף אלא בשביל כלי הבתים כמו שביארנו. שתי חצירות וחורבה אחת ביניהן, ולא עירבו שתי החצירות יחד אלא כל אחת לעצמה, או שעירבה האחת לעצמה והאחת לא עירבה, הרי אילו שתיהן מותרות לטלטל בחורבה כלים ששבתו בחצר, אבל כלים ששבתו בבתים אסורים.
<h2>דף צב.</h2>
גג גדול הסמוך לגג הקטן, שהקטן פרוץ במלואו לגדול והגדול עודף עליו מכאן ומכאן, הרי בעל הגדול מותר להוציא מביתו לגגו, ואין פרצת הקטן אוסרו שהוא אצלו כפתח, אבל בעל הקטן אסור להוציא מביתו לגגו, שהוא פרוץ במלואו למקום האסור לו. בד"א בשיש לגדול מחיצות במה שעודף על הקטן מכאן ומכאן, שפרצת הקטן היא אצלו כפתח, אבל אם אין מחיצות לגדול כל עיקר הרי [גם] פרצת הקטן אוסרת הגדול, ושניהן אסורין להוציא מבתיהן לגגין. היתה מחיצה גבוהה הראויה לדירה לגדול ולא היתה מחיצה הראויה לדירה לקטן, הרי שניהן מותרין לבעל הגדול, והרי היא כאילו בעל הקטן ביטל רשות גגו לבעל הגדול, והרי היא כאילו בעל הקטן ביטל רשות גגו לבעל הגדול, שזה ראוי להשתמש בו וזה אינו ראוי להשתמש בו.
חצר גדולה שנפרצה לקטנה, הגדולה מותרת לערב לעצמה, ומוציאין כלי בתיהן לחצר ואין הקטנה אוסרת עליה אע"פ שלא עירבה עמה, אבל הקטנה אסורה להוציא כלי בתיה[ם] לחצר אם לא תערב יחד עם הגדולה, לפי שהקטנה היא פרוצה במלואה לגדולה והגדולה אוסרתה, אבל הגדולה אינה פרוצה במלואה ואינה פרוצה ביותר מעשר אמות, והרי היא הקטנה אצלה כפתח. בד"א כשהיו כותלי חצר קטנה נכנסין לתוך אוירה שלגדולה, שאין גיפופי הגדולה נראין הפסק לקטנה כל עיקר ואפילו למי שעומד תוך חללה שלגדולה, אבל אם [לא] היו נכנסין כתלי הקטנה לתוך חללה שלגדולה הרי גיפופי (הקטנה) [הגדולה] הן הפסק אפילו לקטנה, שאע"פ שאין הפסק שלהן נראה מתוך הקטנה הרי נראה הפסק שלהן מתוך הגדולה שהוא חוץ לקטנה, והפסק הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום הפסק, והרי הוא כמחיצה אפילו אצל הקטנה, כמבואר בקונטרס הראייות. ואפי' כשנכ[נ]סין כותלי קטנה לתוך אוירה שלגדולה, אם היו מקורבין כותלי קטנה לכתלי הגדולה פחות משלשה טפחים מכאן ופחות משלשה טפחים מכאן הרי הן כלבוד, והן כמדובקין יחד, ומתירין גיפופי (הקטנה) [הגדולה] את (הגדולה) [הקטנה] כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון. וכן נראה בעיניי לומר בגג קטן הסמוך לגג גדול, שהקטן אסור כמו שביארנו אינו אסור אלא אם היו נכנסין כתלי הקטן תוך אוירו שלגדול והיו מופלגין כתלי הקטן מכתלי הגדול ג' טפחים, כמבואר בקונטרס הראייות. חצר גדולה שנפרצה לקטנה, וכתלי הקטנה נכנסין לתוך אויר הגדולה, ומופלגין כתלי הקטן מכתלי הגדול כמו שביארנו, העומד בגדולה הרי הוא כאלו עומד בקטנה, שהרי דייורי הגדולה אוסרין הקטנה כאילו דרין שם, אבל העומד בקטנה אינו כאילו עומד בגדולה. לפיכך אם היו גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה, ואם זרע זרעים אסורים, שהרי הגפנים העומדים בגדולה הרי הן כאלו עומדים בקטנה וכאילו זרע בין הגפנים, והגפנים שלגדולה מותרין. היו גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה, ואין הגפנים שלקטנה אוסרין אותן, וגם הגפנים אינן נאסרין, לפי שהן קדמו, וכבר נהגו העם היתר לזרוע אפילו בין הגפנים, כמו שביארנו בפרק מי שמתו.
<h2>דף צב:</h2>
היתה אשה בגדולה וזרק לה בעלה [גיטה] בקטנה הרי זו מגורשת, שאין הגט מופסק ממנה והרי היא כאלו עומדת אצל גטה. היתה היא בקטנה וזרק לה בעלה גטה בגדולה אינה מגורשת, שגטה מופסק ממנה ואינה כעומדת אצל גטה. היה ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה, יוצאין ידי חובתן, שאין השליח מופסק מהן, והרי הן כאילו עומדין אצל שלוחן. היה ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, שהשליח מופסק מהן על ידי גיפופי הגדולה, ואינן כעומדין אצל שלוחן. וכן אם היו תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרף עמהן, שהן כעומדין עמו ואינו מופסק מהן. היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה אינו מצטרף עמהן, שהוא מופסק מהן ואינן כעומדין אצלו. היתה צואה בגדולה אסור לקרוא קרית שמע בקטנה בתוך ד' אמות שאינו מופסק מן הצואה, והרי היא הצואה כעומדת אצלו ואין אני קורא בו והיה מחנך קדוש. היתה צואה בקטנה מותר לקרוא קרית שמע בגדולה אפילו בתוך ארבע אמות, שהרי הוא מופסק מן הצואה והרי הוא מחנהו קדוש, כמבואר בקונט' הראייות.
<h2>דף צג.</h2>
שלשה בני אדם שעשו שלש קרפיפות זה בצד זה במחיצות שלקנים או שלחבלים, ושנים החיצונים מגופפין והאמצעי אינו מגופף, שהוא פרוץ במלואו לזה מכאן ולזה מכאן, ודומה ביניהן כחצר קטנה שנפרצה לגדולה, ושבת בכל קרפף אדם אחד, הרי הן כאילו כולן בקרפף האמצעי, שהרי דיורי חצר גדולה דנין אותן כאילו דרין בקטנה, והרי נעשו שיירה בקרפף האמצעי, ונותנין להן כל צורכן, שאפילו אם היה קרפף האמצעי יותר מבית סאתים הואיל והוא צריך להן או לבהמותיהן מותרין לטלטל בו כל מה שהוא גדול. היה אמצעי מגופף ודומה לחצר גדולה ושנים החיצונים אינ' מגופפין ודומין לחצר קטנה, ושבת בכל קרפף אדם אחד, לא התירו להם בקרפף האחד אלא בית סאתים בלבד, ואם היה יותר מבית סאתים אסור, ואע"פ שהוא צריך להשתמש בכולו, ואע"פ שהוקף לדירה, הואיל ומחיצות רעועות הן שלחבלים ושלקנים לא התירו להם יותר מבית סאתים אלא אם היו שלשה באותו הקרפף, כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון. היה יחיד באמצעי המגופף ושנים בזה שאינו מגופף מכאן ושנים מכאן, או שהיו שנים באמצעי ויחיד בזה מכאן ויחיד בזה מכאן, הרי החיצונים מותרין כל מה שהן גדולים, לפי שהדר באמצעי המגופף כאילו דר בחיצונים שאינן מגופפין וכאילו יש ג' בכל חיצון וחיצון.
<h2>דף צג:</h2>
שתי חצירות שהיתה האחת גבוהה מחברתה עשרה טפחים, או שהיתה גבוהה חמש טפחים ובנו על גבי הגידוד מחיצה ה' טפחים, הרי אילו מצטרפין גובה הגידוד וגובה המחיצה, והרי יש [כאן] מחיצה עשרה, ומערבין שנים ואין מערבין אחד. היתה פחותה מעשרה מערבין אחד ואין מערבין שנים, שהרי הן שתיהן כחצר אחת.
שתי חצירות ופתח ביניהן, ועירבו שתיהן דרך פתח שביניהן [ונפלה עליו מפולת בשבת ונסתם הפתח שביניהן], הרי אילו מטלטלין מחצר לחצר דרך חורין וסדקין, הואיל והותרו לטלטל מזו לזו בתחלת השבת הותרו כל השבת. מעשה בשני חכמים שהיו יושבין בחצר אחת שהיתה מעורבת לעצמה, ונפל הכותל בשבת שבינה לחצר אחרת ונעשו שניהן כחצר אחת, והתיר אחד מהן לטלטל מן הבתים לחצר כבתחלה, הואיל והותרו מקצת השבת הותרו לכל השבת, ואין בני חצר האחרת אוסרין עליהן, והחזיר החכם האחר את פניו לפי שהוא היה אוסר, ולא רצה להורות איסור בדבר לפי שזה המתיר היה מתיר בעירו, ואין ראוי לחכם להתיר הוראת חבירו בעירו, אבל הוצרך להחזיר פניו שלא יאמרו התלמי' חזר זה החכם מסברתו.
וכן שתי חצירות שנפרץ כותל שביניהן מערב שבת, והוציא כליו דרך מלבוש מביתו לחצירו והפשיטן בחצירו, אסור לטלטלן מחצירו לחצר חבירו אפי' כל שהוא, הואיל ובתחלת השבת שבתו הכלים בבית, וכן אסור לטלטלן ד' אמות אפילו בחצרו שהרי נפרץ במלואו למקום האסור לו ונעשה ככרמלית אצל כלים ששבתו בתוך הבית, כמבואר בקונטרס הראייות. נפרץ כותל שביניהן בשבת, הואיל ובתחלת השבת היתה מותרת כל חצר לעצמה, אומרין שבת הואיל והותרה הותרה, וכל חצר וחצר מטלטל' לעצמה עד עיקר מחיצה כאילו היתה המחיצה קיימת.
<h2>דף צד.</h2>
חצר שנפרצה במלואה לרשו' הרבים, והכניס מתוכה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכה, הרי זה פטור מן התורה ואסור מדברי סופרים מפני שהוא ככרמלית. וכן אם נפרצה החצר ביותר מעשר אמות, אע"פ שלא נפרצה במלואה הרי זו אסורה, שכל פרצה שהיא יותר מעשרה אין דנין אותה כפתח, ואם לא היתה הפרצה יותר מעשרה ולא היתה במלואה הרי זו מותרת. נפרצה בקרן זוית, כגון שנפרץ קצת כותל מזרחי וקצת כותל דרומי בקרן, אע"פ שלא נפרץ ביותר מעשרה הרי זו אסורה, שאין דרך בני אדם לעשות פתח בקרן זוית, והרי היא כפרצת יותר מעשרה.
מבוי שניטלה קורתו או לחייו בשבת הרי זה אסור, בין שהיה פרוץ לרשות הרבים בין שהיה פרוץ לכרמלית, ואין אומרין הואיל והותר למקצת השבת הותר לכל השבת, לפי שדומה כמי (שביטלו) [שניטלו] מחיצותיו, כמבואר בקונטרס הראייות למעלה בפרק ראשון.
<h2>דף צד:</h2>
בית שנפרץ בקרן זוית אינו נאסר, לפי שהוא מקורה ורואין כאלו פי תקרה יורד וסותם כנגדו.בד"א כשהיתה התקרה שוה, אבל אם היתה התקרה באלכסון, כעין הגגין המשופעין שלנו, (אינו) [אין] אומר[ים] פי תקרה יורד וסותם, לפי שהוא משפע והולך ואינו ראוי לסתום כנגדו, ופרצת קרן זוית אוסרתה אפילו בפחות מעשרה. אכסדרה שיש לה שלש מחיצות, אע"פ שדופן רביעי פרוץ כולו במלואו לבקעה שהוא כרמלית מותר לטלטל בה, לפי שתקרתה שווה, ופי תקרה יורד וסותם, וכאילו דופן רביעי סתום והרי יש לה ד' מחיצות. בד"א כשלא היה הדופן הפרוץ יותר מעשר אמות, אבל אם היה יותר מעשר אמות אין אומרין פי תקרה יורד וסותם ליותר מעשר.
<h2>דף צה.</h2>
חרבה המוקפת ד' מחיצות ודופן רביעי פרוץ מלמטה, אע"פ שהיתה בו מחיצה תלויה מלמעלה, אם היתה גבוה' מן הארץ ג' טפחים הרי זו אסורה, הואיל ויש בה מלמטה אויר שלשה טפחים הרי הגדיים בוקעין בה, וכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה, והרי המחיצה אינה רחבה ארבעה טפחים, ואין לומר בה פי תקרה יורד וסותם. היתה שם בדופן רביעי קורה רחבה ארבעה טפחים, אע"פ שהיה דופן רביעי פרוץ כולו אומרין פי תקרה יורד וסותם. ונראה בעיניי שגם חצר שהיה דופן רביעי כולו פרוץ, אם היתה שם מלמעלה קורה רחבה ארבעה אמרינן פי תקרה יורד וסותם, והרי כאילו דופן רביעי סתום ואינו צריך תיקון אחר. ולא אמרו פי תקרה יורד וסותם אלא במקום המוקף שלש מחיצות ואינו צריך לסתום אלא דופן רביעי בלבד, אבל מקום שאין לו אלא שתים מחיצות אין אומרין [בו] פי תקרה יורד וסותם לסתום שתי מחיצות האחרות, ולפיכך אין הסוכה ניתרת בשתי דפנות, שאין אומרין בה פי תקרה יורד וסותם, אלא צריכה דופן שלישית, כמבואר בקונטרס הראייות.
הבונה [עלייה] על גבי שני בתים שהיו בשני צידי רשות הרבים, הרי זה אסור לטלטל תחתיה, שאין כאן אלא שתי מחיצות ואין אומרין פי תקרה [יורד] וסותם לסתום שתי מחיצות אחרות, כמו שביארנו. וכן הגשרים שלנהרות שהן מפולשין מתחתיהן ואין להן אלא שתי מחיצות אסור לטלטל תחתיהן.
המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים הרי זה מניח בזרועו [ובראשו] שתי זוגות, לפי שמקום יש בראש להניח בו שתי תפילין, וכן מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין ו(ל)לובשן [כמו] שדרכו ללובשן בחול, ומכניסן במקום המשתמר וחולצן, וחוזר ולובש עוד שתי זוגות אחרות, עד שהוא מכניס את כולם, כמבואר בקונטרס הראייות. היו התפילי' רבים עד שלא היה מספיק להכניסן כולם קודם שתחשך, הרי זה אינו מכניס מהן כל עיקר, אלא עומד ושומרן עד חשיכה, ולאחר חשיכה מביאן כולן בידו.
מצא תפילין שיש בהן רצועות שאינן מקושרות במקום שאינו משתמר, הרי זה אינו מכניסן בשבת, שאינן דרך מלבוש הואיל ואינן מקושרות כהלכתן, היה יודע לקושרן בעניבה כעין קשר שלהן, קושרן בעניבה ומכניסן כמו שביארנו, ואם אינו קושרן מחשיך עליהן [ושומרן], שחייב להצילן כשאר כתבי הקודש, כמבואר בקונטר' הראייות. וכן המוצא ספר תורה יושב ומשמרו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו, ובסכנה מניחו והולך לו, וכן מבואר בתוספתא.
<h2>דף צו:</h2>
המוצא תכלת בשוק, אם היו לשונות שלצמר פסולין בציצית, שמא לא נצבעו לשם ציצית, ואם היו חוטין מופסקין כשרין לציצית, שאין אדם טורח לעשות חוטין מופסקין שלתכלת אלא לציצית.
<h2>דף צז.</h2>
הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בהם בודק שתים שליד ואחת שלראש, או שתים שלראש ואחת שליד, ואם נמצאו אילו כשרים אינו צריך לבדוק עוד, שכבר נעשה [זה] האדם מומחה בכל (ה)תפילין שהוא עושה. ואם לקח מהרבה בני אדם צריך לבדוק שלכל אחד, ואחר שבדקן פעם אחת אינו צריך לבדוק אותן התפילין עוד לעולם, כמו שמבוא' בתלמוד ארץ ישראל.
היה מקום סכנת ליסטים, שהוא ירא לעמוד שם, מוליכן בידו פחות פחות מארבע אמות, שהתירו לו משום הצלת תפילין, ובשעת הסכנה שגזרו הגוים שמד על ישראל ואינו רשאי להוליכן לא בראשו ולא בידו, הרי זה מכסם שלא יהו מוטלין בבזיון והולך לו. מצא תפילין במקום המשתמר, אלא שהיו שם גנבי ישראל, הרי זה לא יטלם משם, שאפילו אם יגנבו אותם גנבי ישראל אינן מזלזלין בהם. היה בא בדרך או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום, הרי זה מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה או לבית הסמוך למדרש ומניחן שם. ואם היה ירא שמא יגנבו שם אפילו מגנבי ישראל, הרי זה מוליכן בביתו, וזה מבואר בפרק ביצה שנולדה [ט"ו ע"א].
<h2>דף צז:</h2>
האשה שילדה את בנה בשדה, מוליכין אותו פחות פחות מד' אמות עד שמגיעין אותו לבית.
שיירה שחנתה במקום שאין מים מצויין שם, מוליכין להם פחות פחות מארבע אמות, ואע"פ שמוציאין המים והכלי שהן מונחין בו חוץ לתחום בעליהן. ואם לא [היו] שיירא, אלא היו פחותין משלשה, מוליכי' להם פחות פחות מארבע אמות, אבל אין מוציאין אותם חוץ מתחום בעליהם. היו המים מי נהרות ומי מעיינות שלא קנו שביתה מותר להוליכן בכל מקום, אבל הכלי שקנה שביתה אצל בעליו אסור להוציאו חוץ מתחומו, שאין הכלי בטל אצל המים, כמבואר בקונטרס הראייו'.
הקורא בספר על הגג ונתגלגל ראש הספר מידו וראש האחר מונח בידו, אם היה ראשו המתגלגל מסולק מן הארץ כל שהוא ומונח באויר, הרי זה גוללו אצלו הואיל והיה ראשו האחד בידו, הגיע ראשו לארץ הרי זה אסור לגוללו אצלו. וכן אם הגיע בכותל משופע, ונח בשיפועו שלכותל והיה סמוך לארץ פחות מעשרה טפחים, הרי הוא כאלו נח בארץ הואיל והגיע באויר רשות הרבים, ואסור לגוללו אצלו. כיצד הוא עושה, הופכו על הכתב, שיהא הכתב מכוסה ולא יהא מוטל בבזיון. ולכסותו בבגד אי אפשר, שאסור לשלשל הבגד מאויר רשות היחיד לאויר רשות הרבים, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף צח.</h2>
כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להם להפוך היריעה על פניה, הואיל ואיפשר לכסותו [בבגד]. ויש (לומר) [ללמוד] מכאן שאסור להניח ספר [תורה] פתוח כשאין לומד בו ואינו צריך לו. וכן אסור לזרוק כתבי הקודש. וכן אם היה עומד על האסקופה הסמוכה לביתו שהיא רחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה, שהיא כרמלית, ונתגלגל ראש הספר מידו לרשות הרבים, הרי זה אסור לגוללו אצלו, גזירה שמא יפול כולו מידו ויכניסנו לתוך ביתו, והמכניס מרשו' הרבים לרשות היחיד דרך כרמלית חייב מן התורה, כמבואר בקונטרס הראייות. היה עומד על הגג ונתגלגל הספר מידו לכרמלית הרי זה מותר לגוללו אצלו לכתחלה, הואיל וראשו האחד בידו, שהרי אפילו אם יפול כולו ויביאנו אצלו אין בו איסור תורה.
<h2>דף צח:</h2>
הזיזין היוצאין מכותל ביתו על גבי רשות הרבים, אם הן רחבין ארבעה על ארבעה טפחים מותר ליטול מהן וליתן בהן דרך חלונו, והוא שהיו כלים הנשברים, כגון כלי זכוכית וכלי חרש, אבל כלים שאינ' נשברין אסורין, שמא יפלו לרשות הרבים ויכניסם לרשות היחיד. אם לא היו הזיזין רחבין ארבעה אפילו בכלים הנשברים אסור להשתמש בהם, שבידוע שהן נופלין, והרי הוא כמתכוין לזורקן לרשות הרבים, ונראה בעיניי שאם היה למטה מן הזיזין כרמלית מותר להשתמש בהן מחלונו אע"פ שהן פחותין מד' ואפילו בכלים שאינן נשברין, שאפילו אם הוא מתכוין שיפלו לארץ הרי כחו בכרמלית לא גזרו, כמבואר בקונטרס הראייות. היו הזיזין סמוכין לארץ פחות מעשרה והיו רחבים ארבעה טפחים, לא ישתמש בהם דרך חלונו, לפי שהן כרמלית והרי הוא כמטלט' מרשות היחיד לכרמלית. הזיז העליון שהוא שוה לחלונו [שאין בו ד' טפחים] וחלונו משלימתו לארבעה טפחים, משתמש בו כנגד חלונו בכלים הנשברים אע"פ שיש תחתיו רשות הרבים, אבל שלא כנגד חלונו אינו משתמש, שאין בו ארבעה טפחים.
עומד אדם ברשות היחיד ומטלט' ברשות הרבים, ובלבד שלא יטלטל החפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע, ואם טלטל ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע חייב, ואע"פ שגופו עומד ברשות היחיד. וכן עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, ואין חוששין שמא יביא החפץ אליו. בד"א בחפצים שאינן צריכין לו, אבל אם היו חפצים שצריכין לו, כגון שהוא עומד ברשות הרבים ורוצה לשתות ברשות היחיד, או שהוא עומד ברשות היחיד ורוצה לשתות ברשות הרבים, שהוא צריך להביא הכלי שהוא שותה בו אליו, הרי זה אסור עד שיכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.
לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, וכן לא י(ז)רוק, ואם השתין או (ז)[ש]רק מרשות היחיד לרשות הרבים הרי זה כמוציא מרשות לרשות וחייב מן התורה. היה עומד ברשות היחיד ופי אמתו ברשות הרבים והשתין, הרי זה ספק בתלמוד ומספק אסור. וכן אם עומד ברשות היחיד ומשתין ברשות היחיד והן מתגלגלין ויורדין לרשות הרבים אסור, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל. ונראה בעיניי שאם הן מתגלגלי' ויורדין לכרמלית מותר. שלא גזרו כחו בכרמלית. היה מהלך ברשות הרבים והיפך רוקו או כיחו בפיו כדי לזורקו, הרי זה לא יהלך ארבע אמות עד שירוק. כחה ורק לפני רבו חייב מיתה, שנ' כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאיי.
<h2>דף צט.</h2>
היה עומד בכרמלית ומושך ראשו ברשות היחיד או ברשו' הרבים לשתות שם, או שהיה עומד ברשות הרבים או ברשות היחיד ומושך [ראשו] בכרמלית לשתות [שם], אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה הרי זה מותר, שהרי אפי' אם יביא הכלי אליו ומטלטל מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים אינה אלא גזירה מדברי סופרים, וגזירה לגזירה לא גזרינן.
<h2>דף צט:</h2>
מזחילה שהיא כעין מרזב ההולך באורך כל הגג, שכל מימי הגג יורדין לתוכו, אם היה גבוה מן הקרקע עשרה טפחים ולא היה נמוך מן הגג שלשה טפחים, אע"פ שאינו רחב ארבעה טפחים הרי זה רשות היחיד, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, והרי הוא כגג עצמו ואסור לעמוד ברשות הרבים או בכרמלית וליטול מים מתוכו. וכן אסור לחבר הכלי בפי המזחילה שירדו המים מן המזחילה לכלי, מפני שנראה כאילו נוטל מתוך המזחילה, אבל תופש כלייו באויר וקולט מי המזחילה מן האויר. היתה המזחילה נמוכה מן הגג שלשה טפחים, הרי היא מקום פטור הואיל ואינה רחבה ד' טפחים, ומותר לעמוד ברשות הרבים וליטול מים מתוכה. וכן צנור שהוא ארוך ויוצא מתוך אמצעיתו שלגג ונמשך ראשו לחוץ הרי הוא מקום פטור, שהרי הוא מתרחק מן הגג ג' טפחים או יותר ואינו רחב ארבעה, ומותר לעמוד ברשו' הרבים וליטול מתוכו. ואם היה רחב ארבעה הרי הוא כרשות היחיד ואסור לטלטל מתוכו לרשות הרבים. וכבר ביארנו דין רשות הרבים ודין רשות היחיד ודין כרמלית ודין מקום פטור ברוב מקומות.
בור ברשות הרבים שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, [ו]הרי הוא רשות היחיד, אם היה סמוך לכותל ביתו הרי הוא ממלא ממנו מחלון שעל גביו, ואם היה מופלג מן הכותל ד' טפחים אסור למלאות ממנו מחלון שעל גביו, לפי שהוא מטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, ואם היה שפתו גבוה עשרה מותר למלאות ממנו, שהרי אין הדלי יורד לאויר רשות הרבים. אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה, שופכין לתוכה מים בשבת מחלון שעל גבה, ואם היתה אשפה שליחיד אסור, שמא ימלך היחיד ויטול אשפתו משם, ובעל החלון (מ)[י]שתמש בה כבתחלה ואינו יודע שעכשיו אינה רשות היחיד כמו שהיתה מתחילה.
אילן שהיה גבוה עשרה טפחים וענפיו היו נוטין ויורדין לארץ, אם אין קצות ענפיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים הרי זה מטלטל תחתיו, לפי שתחתיו רשות היחיד, הואיל ומוקף מחיצות הגבוהין עשרה, והוא שארג הענפים ותקן אותם בעניין שלא יוכל הרוח לנענע אותם, שכל מחיצה שאינה עומדת ברוח אינה מחיצה, כמו שמבואר בפרק הישן בסוכה. ואם היה תחתיו יותר מבית סאתים אסור לטלטל, לפי שהוא דומה לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואע"פ שהיו שומרי השדות יושבין בצלו הרי הוא כדירה שתשמישה לאויר, שאינה עשויה אלא לשמור השדות שחוצה לה, ואין מטלטלין בה ביותר מבית סאתים.
<h2>דף ק.</h2>
אין עולין באילן לא בשבת ולא ביום טוב, גזירה שמא יתלוש, ואין נתלין בו, ואין נסמכין עליו, ולא יעלה עליו מבעוד יום לישב עליו כל היום כולו. וכשם שאסור להשתמש באילן כך אסור להשתמש בבהמה, אבל בור ושיח ומערה וגדר מיטפס ועולה מיטפס ויורד. עלה באילן מבעוד יום מותר לירד ממנו לאחר חשיכה. עלה בו לאחר חשיכה, אם עלה בו במזיד אסור לירד ממנו אלא ישב שם עד מוצאי שבת, ואם עלה בשוגג מותר לירד ממנו. שרשי אילן וענפי אילן הגבוהין מן הארץ שלשה טפחים אסור לישב עליהן, למטה משלשה טפחים מותר לישב עליהן, שהרי הוא כיושב על הקרקע עצמו. אפילו ענפים הגבוהין למעלה משלשה ויורדין לתוך שלשה מותר לישב עליהן (ל)תוך שלשה. ענפי אילן ושרשי אילן שהן תכופין, מהן למעלה משלשה ומהן למטה משלשה, ומהן יוצאין למעלה ויורדין למטה משלשה, מותר להשתמש בהן למטה משלשה. וכן אילן העולה מן (הארץ) [החריץ] והיו ענפיו מתפשטין על (החריץ) [הארץ], אע"פ שהן גבוהין מקרקע (הארץ) [החריץ] שלשה טפחים, הואיל ואינן גבוהין מן (החריץ) [הארץ] שלשה מותר לישב עליהן. וכן אילן העולה מקרקע הבית וענפיו מתפשטין על הגג, הואיל ואינן גבוהין מן הגג שלשה טפחים מותר לישב עליהן, והענפים שבתוך הבית הגבוהין מן הקרקע שלשה טפחים אסור לישב עליהן. וכן אילן העולה בקרן זוית ורובו נתכסה בשני הכתלים שבקרן, הענפים המתפשטין על גבי כתלים ואינן גבוהין מן הכתלים שלשה טפחים מותר לישב עליהן. היה רובו שלאילן מגולה מכל צד, וצידו אחד סמוך לכותל או לקרקע גבוה, והיו ענפיו מתפשטין על גבי הכותל או על מקום הגבוה, אע"פ שאינן גבוהין משם שלשה טפחים אסור לישב עליהן, שאין מודדין להם אלא מעיקרו שלאילן.
<h2>דף ק:</h2>
הקנים הקשים הרי הם כאילן ואסור לישב עליהן למעלה משלשה טפחים. הקנים הרכים הרי הם כעשבים וכירקות ומותר להשתמש בהם למעלה משלשה, כמו שמבואר בפרק בכל מערבין. האילן היבש בימות הגשמים אסור להשתמש בו, שאינו ניכר בין לח ליבש, אבל בימות החמה מותר להשתמש בו לפי שניכר הוא שהוא יבש, ואין לגזור [שמא יתלוש. ואם היו בו פירות או ענפים אסור להשתמש בו], שמא ישיר פירותיו או ענפיו, וראוי לגזור משום תלישת פירות או תלישת ענפיו שלאילן הלח.
(אסור) [מותר] לאדם להלך על גבי עשבים בשבת בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ואין חוששין שמא יתלוש, שאפילו אם יתלשו דרך הלוכו דבר שאינו מתכוין מותר. אסור לאדם לכוף את אשתו לדבר מצוה, אלא מפייס ואחר כך בועל. וכן האשה מדת צניעות היא לה שאינה תובעת בפה, אלא תובעת את בעלה בדברי ריצוי, כעין שעשתה לאה ליעקב וזכתה ויצא ממנה יששכר, שנ' עליו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.
<h2>דף קא.</h2>
מי שיש לו (חרבה) [רחבה] אחורי ביתו, שאינו משתמש בה אלא לפרקים, ומעמיד בפתחה לוח אחד כעין דלת, וכן חדקים שהם כעין חבילה שלקוצים שנועל בהם פרצת חצירו או שנועל במחצלת, אין נועלין בהם בשבת אלא אם כן היו קשורין וגבוהין מן הארץ ותלויין באויר, אבל אם היו מגיעין בארץ אסור לנעול בהם, הואיל ואין בהם שום תיקון כעין דלת ואין נועלין ופותחין בהם אלא לפרקים, הרי הוא דומה לבניין עראי ואסור. היה בהם שום תיקון כעין דלת, כגון שהיו שני לוחות מחוברו', או שהיה לו ציר דלת או למחצלת או לעץ שלמחרישה שנועלין בו לפרקים, אע"פ שעכשיו אין להם ציר נועלין בהן בשבת, ואע"פ שאינן תלויין באויר אלא הן נגררין בארץ, ובלבד שיהו קשורין שם.
עומד אדם ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד, [כגון חלון שעומד בגובה הכותל שהוא גבוה עשרה ורחב ד', ואין חוששין שמא יביא המפתח אליו. וכן עומד אדם ברשות היחיד ופותח בר"ה] כגון שעומד תוך חצירו והושיט ידו לפתוח דלת העומד ברשות הרבים.
<h2>דף קא:</h2>
חנויות הפתוחות לרשות הרבים או לכרמלית ויש לדלת שלהן מנעול שאינו רחב(ה) ארבע', בין שהיה למטה מעשרה בין שהיה למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור, ואע"פ שיש בעוביו של דלת לחוק ולהשלים רחבו שלמנעול אין אומרין רואין כאילו הוא חקוק, אלא הואיל ואין ברחבו ארבעה הרי הוא מקום פטור, ומותר לטלט' המפתח בין מרשות הרבים בין מן הכרמלית ולפתוח בו את המנעול, ואחר כך מחזירו למקומו או לחלון שעל גביו. היה החלון שעל גביו רחב ארבעה על ארבעה אסור להניחו שם, לפי שהוא רשות היחיד ואסור לטלטל מרשות הרבים לרשות היחיד או מכרמלית לרשות היחיד דרך המנעול שהוא מקום פטור.
נגר שיש בראשו קלוצטרא שראשו אחד עב וראשו אחד דק, שהוא כמו כלי העשוי לנעילה, הרי זה מותר לנעול בו אע"פ שאינו קשור כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם עשו לו בית יד שהוא דומה לשאר הכלים שעושין להם בית יד, הרי זה מותר לנעול בו אע"פ שאינו קשור בדלת. וכן מכתשת גדולה, וכן קורה גדולה שהיא מתוקנת לישיבה ותורת כלי עליה, אע"פ שהיא כבידה הרבה וצריכה הרבה בני אדם לנעול בה את הדלת הרי זה מותר לנעול בה.
<h2>דף קב.</h2>
הנגר שתוחבין בחור האסקופה אחרי הדלת, הואיל ורגילין לנעול בו תמיד הרי הוא דומה לנעילת דלת, ואע"פ שהוא נגרר בארץ ואינו תלוי באויר מותר לנעול בו, ובלבד שיהא קשור בדלת בחוזק ואינו נשמט מן האגד שלו אלא הוא ניטל באגודו, אבל אם לא היה קשור בחוזק אסור לנעול בו. וכן אם היה קשור בגמי אסור לנעול בו, כמבואר בקונטרס הראייות. נפחת חור האסקופה ויוצא הנגר מלמטה ונעוץ בקרקע הרי זה אסור לנעול בו, ואע"פ שקשור בדלת, מפני שהוא דומה לבניין.
כיפין שלעצים שעושין על גבי הספינה לפרוס עליהם מחצלאות להיות להם לצל, אם [היו] אותן הכיפין רחבין טפח אע"פ שיש בין אחד לחבירו שלשה טפחים מותר לפרוש עליהן מחצלאות בשבת, הואיל ורחבין טפח יש בהן שיעור אוהל, וכשהוא פורש עליהן הרי הוא [כ]מוסיף עליהן ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת. וכן אם לא היו רחבין טפח ואין בין זה לזה שלשה טפחים הרי הן כלבודין וכמחוברין יחד ומותר לפרוש עליהן מחצלת, ואם יש בין זה לזה שלשה ואינן רחבין טפח אסור לפרוש עליהן בשבת. וכן אם כרך מחצלת מערב שבת ופירש ממנו טפח הרי זה מותר לפרוש אותו כולו בשבת, שהרי הוא כמוסיף על אהל עראי.
<h2>דף קב:</h2>
דלת תיבה שדה ומגדל שנשמט הציר שלו מן החור הרי זה אסור להחזירו בשבת, ואפילו הציר התחתון שהוא נוח להחזירו, גזירה שמא יחזיר העליון שהוא קשה להחזירו, ופעמים שצריך להחזיר על ידי תקיעה, ואם תקע חייב חטאת שיש בניין וסתירה בכלים בדבר שיש תקיעה ומעשה אומן, כמו שביאר מז"ה. היה עומד הציר להשמט ולא נשמט כולו, הרי זה מותר לדוחקו שלא ישמט. דלת של בור ושלדות ושליציע לא יחזיר, ואם החזיר חייב חטאת, שיש בניין וסתירה בקרקע אפילו בדבר שאינו צריך תקיעה ומעשה אומן. ונראה בעיניי שאם נשמט [לצאת] הדלת שלקרקע ולא יצא מותר לדוחקו שלא יצא.
רטייה שפירשה מעל גבי המכה אין מחזירין אותה בשבת. בד"א כשפירשה על גבי קרקע, אבל אם פירשה על גבי המטה או על גבי כלים מותר להחזירה בשבת. ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה, ורטייה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח ואם מירח חייב חטאת. נימת כנור שנפסקה אסור לקושרה בשבת, ונראה בעיניי שאסור לטלטלו לכנור, שהרי אסור לנגן בו בשבת וביום טוב.
<h2>דף קג.</h2>
אין חותכין יבלת לא ביד ולא בכלי ולא בשיניו, לא לעצמו ולא לחבירו.
<h2>דף קג:</h2>
מי שלקה באצבעו אסור לכרוך עליו גמי בשבת, שהגמי מרפא המכה, וכל דבר שהוא (מרפא) [משום רפואה] אסור לעשותו בשבת, אבל מותר לכרוך עליו בגד, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן נותנין עלין על גבי מכה בשבת שאינו אלא משמרה, חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה, וזה מבואר בתלמוד בארץ ישראל.
<h2>דף קד.</h2>
חצר שנתקלקלה במי גשמים, מביא תבן ומרדדו בה, וכשהוא מרדד אינו מרדד לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה לעשות שינוי לדבר. בד"א בתבן שאינו מבטלו שם, שהוא צריך לסלקו או ללבון לבנים או להסקה, אבל מלח וכיוצא בו שהוא מבטלו שם אסור. וכן כבש שעולין בו ומחליק מפני הגשמים לא ירדד בו מלח כדי שיהא נוח לעלות בו. אין ממלאין מן הבור בגלגל בשב', שמא ידלה להשקות גנתו או חורבתו או לשרות פשתנו. ובמקום שאין לחוש לכך, כגון שהיה לו גלגל בבור שבביתו, שאין גנתו וחרבתו ושריית פשתנו מצויין שם, הרי זה מותר. אסור להשמיע קול בשבת, ולא אסרו אלא קול שלשיר, כגון שהוא משמיע קול נעימה בידו או בכליו כעין כלי זמר. ומטיפין מי ארק לחולה בשבת, שהוא [כלי] שמוריד טיפין [טיפין] כדי שישן החול[ה] בנעימת הקול, ולבריא אסור מפני שדומה לקול שלשיר. המשמר זרעיו מפני העופות ומקשאיו ומדלעיו מפני החייה הרי זה לא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהוא עושה בחול, אע"פ שאינו דומה לקול שלשיר, גזרו בו שמא יטול צרור ויזרוק. נשים המשחקות באגוזים או בתפוחים הרי זה אסור, שמא יבא להחליק הקרקע ולהשוות גומותיו. ונראה בעיניי שאם הן משחקות לנצח זו את זו אפי' בחול אסור, מפני שהוא דומה לקובייא, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קד:</h2>
המכניס טמא שרץ במקדש חייב, שרץ עצמו פטור, שנ' מזכר עד נקבה תשלחו וגומ', [ואו'] ולא יטמאו את מחניהם, מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהר' במקו', וכן אם הכניס שם כלי חרש טמא פטור, לפי שאין לו טהר' במקוה.
